החלטה בתיק מ"ת 3850-03-12

בפניי בקשת התביעה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים, בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 וכן בקשה לפסילת המשיב עד לתום ההליכים בהתאם לסעיף 46 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961.

עוד עומדת לדיון בקשת התביעה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 14/3/12 לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים, שניתנה בעקבות הסכמה אליה הגיעו הצדדים. 

רקע :

1.      בתאריך 14/03/12 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש וברשלנות, אי ציות להוראות שוטר, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח.

עפ"י כתב האישום, בתאריך 29/02/12 סמוך לשעה 14:40 נהג המשיב ברכב, הגם שהודע לו כי הוא פסול מלנהוג בהתאם לצו פסילה שיפוטי, לא ציית להוראות השוטרים לעצור, ביצע פניית פרסה ונמלט מן המקום תוך נהיגה בקלות ראש וברשלנות.

2.      בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה זו למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

3.      בתאריך 14/03/12, בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים, שוחרר המשיב בתנאים המגבילים שלהלן, עד לקיום דיון בבקשת התביעה למעצר ולפסילת המשיב עד לתום ההליכים:

א) מעצר בית מלא בביתו שבכפר משהד.

ב) פסילת רישיון הנהיגה עד למתן החלטה אחרת.

ג)  הפקדה בסך 1,000 ש"ח.

ד)  ערבות עצמית בסך 5,000 ש"ח.

ה)  מר אברהים סיידה, ת"ז 301403507 חתם על ערבות צד ג' בסך 5,000 ש"ח.

ו)   כל הפרה תביא למעצרו של המשיב לאלתר.

4.      בתאריך 19/03/12 נעצר המשיב בגין חשד להפרת תנאי שחרורו והתביעה הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור.

טיעוני הצדדים :

5.      ב"כ המבקשת טענה לקיומן של ראיות לכאורה ולמסוכנות המשיב הנלמדת מחומרת העבירות בהן הואשם, מנסיבות ביצוען ומעברו הפלילי והתעבורתי של המשיב. עוד הוסיפה כי המשיב הפר את תנאי השחרור להם הסכימו, שכן נמצא מחוץ לביתו, ועל כן לא ניתן ליתן בו אמון.

6.      ב"כ המשיב חלק על קיומן של ראיות לכאורה וטען כי לא קיימת עילת מעצר וכי המשיב אינו מסוכן כיוון שצו הפסילה עמד להסתיים מספר שעות לאחר מכן. ב"כ המשיב הוסיף כי הגם שהמשיב הפר את תנאי השחרור, הרי שיצא לטיפול רפואי ולכן מדובר בהפרה טכנית ולא מהותית המחייבת שימתו במעצר. ב"כ המשיב הציג חלופת מעצר בבית אמו של המשיב, בפיקוח שלושה משמורנים יחד ולחוד, בעתרו למעצר בית חלקי או מלא.

מעצר בעבירות תעבורה:

7.      בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, בבוא בית המשפט להחליט באם להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו, עליו לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס למשיב, האם הוכחה עילת מעצר והאם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות תנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של המשיב פחותה.