האישום ועיקר ראיות התביעה
1. לפני בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים הפליליים נגדו.
2. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות ניסיון שוד והחזקת סכין.
3. על פי כתב האישום, ביום 17.7.11, בסביבות השעה 20:30, עסק המתלונן בעשיית צרכיו מאחרי שירותים ציבוריים בשכונה א' באשדוד. המשיב הגיע בנושאו סכין, הצמיד הסכין לגרונו של המתלונן ודרש את כל אשר בכליו: כסף, טלפון נייד ואף את הטבעות שהיו על אצבעותיו. נטען כי המשיב איים להרוג את המתלונן, הוא אף הסיר הסכין מהצוואר לרגע וכופפו, על מנת להראות את כוחו. המתלונן ניצל הפוגה זו, דחף את המשיב ונמלט.
4. הסנגור חולק על קיומן של ראיות לכאורה. לשיטת הסנגור, איכות הראיות היא כל כך נמוכה שלא זו בלבד שאין הן מספיקות למעצר, כלל לא ראוי היה להגיש כתב אישום. עיינתי בראיות ואין בידי לקבל את טענת הסנגור.
5. מתיק החקירה עולה כי בערב האירוע, התלונן המתלונן באופן מיידי, הוא סיפר את אשר ארע לו לסייר שהגיע למקום ואף לחוקר. הוא עצמו שתה קודם לכן בירה, כפי שריחו גם העיד עליו והסייר התרשם כי הוא שיכור לחלוטין. מעבר לאמור בכתב האישום, הוא נתן תיאור כללי של התוקף ובגדיו, וסיפר על תנועותיו. לדבריו התוקף גם רדף אחריו לאחר שברח ממנו. בשלב מסוים התקשר למשטרה, וידע כי זו בדרך ואז החל לרדוף אחרי התוקף בחזרה. הוא התרשם כי התוקף הוא אדם חסר שיקול דעת. שכן, כאשר הופיע מולו בחור עם נרגילה, התוקף הראה לו את הסכין, וזה נתן לו את הנרגילה וברח (ראו הודעתו מיום 5.11.11). שוטרים שהגיעו לאזור ועשו סריקות לא מצאו דבר.
6. כשבוע לאחר מכן, בשעות הצהריים, ישב המתלונן עם חבר. הפעם בשכונה ב' באשדוד. אז, עבר לידו המשיב. המתלונן זיהה את המשיב כמי שתקף אותו שבוע קודם. הוא החל לעקוב אחריו, הזמין משטרה וכך נעצר המשיב. זיהויו של המשיב הוא, אם כן, "זיהוי ספונטאני".
טענות הסנגור
7. הסנגור בטיעוניו הצביע על פגמים שונים בזיהוי. כך, התיאור של הנאשם אינו מתאים לגמרי לתיאור שמסר המתלונן בערב האירוע, לגבי צבע השיער ואורכו, כך גם לא לגבי צבע העור, כפי שנרשם דו"ח דפדוף באלבום עבריינים. עוד הזכיר הסנגור את הבעייתיות שיש ב"זיהוי ספונטאני", שאינו נחשב לצרות הזיהוי האולטימטיבית. כן ציין הסנגור כי המתלונן בתיאורו הראשוני בעצם דיבר על מי שתקף אותו מאחור, במקום חשוך, שעה שהוא עצמו היה שיכור לחלוטין (על פי דו"ח הסייר), אם כן כיצד ניתן יכול לזהות את התוקף? עוד מפנה הסנגור לאמרת המתלונן לפיה לא יכול היה לזהות מחמת המרחק.
8. עיינתי בטיעוני הסנגור ואין בהם ממש. צבע העור, מעבר להיותו דבר מתעתע, על רקע תנאי תאורה משתנים, הרי לא תואר במפורט בהודעה. רק סווג כ"בהיר" לצורך הדפדוף. אולם בתיאור שבהודעה מופיעה התרשמות כי מדובר בישראלי מצוי, בן לעדה המרוקאית. צבע השיער תואר כשחור עם לבן. בבית המשפט נראה כי שערו של המשיב אכן שחור, ובזקנו מעורב גם לבן. לא ניתן לומר כי זהו תיאור סותר. האמירה של מתלונן כי אינו יכול לזהות משום שעמד מרחוק (שורה 30 להודעתו הראשונה), נאמרה על בעל הנרגילה ולא על התוקף. הוא מתאר היטב כי ראה את המשיב צמוד אליו, בעת שזה הראה לו את הסכין.
9. על פי הפניית הסנגור עיינתי גם בספרו של קדמי (על הראיות, מהדורת 2009, עמ' 1235 ואילך), לעניין משקלו של הזיהוי הספונטאני. אכן, המלומד קדמי, על יסוד הפסיקה, מזהיר כי ערכו של זיהוי כזה אינו כשל מסדר זיהוי של ממש, שנערך כדת וכדין. יחד עם זאת, צויין במפורש, כי הבעייתיות נובעת מכך שהסיוטאציה בה בוצע הזיהוי, יש בה, בדרך כלל, כדי לרמז בצורה זו או אחרת על החשוד (כגון במסדרון תחנת המשטרה). אולם, כאשר הסיטואציה נקייה מכל רמז, יש משקל של ממש לזיהוי. במקרה זה, מדובר על זיהוי המשיב ביום אחר, במקום אחר, בשעה אחרת של היום ובנסיבות שונות. אין לומר שהיה כאן רמז כלשהו, וממילא יש לראות בזיהוי הספונטאני ראייה טובה.
10. אולם, מעבר לכך, הסנגור מתעלם מה
חיזוקים הדרמטיים העולים מדבריו של המשיב עצמו בשלבי החקירה השונים. ראשית, המשיב באופן ברור בהודעתו קושר עצמו לזמן ולמקום התרחשות אירוע התקיפה, ומספר כי עבר בסמוך באותה עת, אף אם לא ממש ליד השירותים הציבוריים. זה לעצמו אינו חיזוק מאוד דרמטי, שכן המשיב מתגורר לא רחוק משם, ברחוב ההגנה. אולם, לכך מצטרפים עוד דברים, כך המשיב אישר בחקירתו שייתכן שנקלט רץ במצלמות, באותן מקומות המתאימים לתיאור של המתלונן.
11. הנקודה החשובה היא כי
המשיב מאשר כי אכן פגש אדם עם נרגילה אשר ברח מפניו והשאיר את הנרגילה, אם כי טען שלא איים עליו ואינו יודע מדוע אותו אחד ברח ממנו והשאיר את הנרגילה (הודעה שורה 104 והלאה, עימות שורה 58 והלאה). המתלונן טוען לקשר עין רציף עם התוקף, עד האירוע עם הנרגילה. משמע, אפילו לא יכול היה המתלונן לזהות את תוקפו כלל, הרי, הקשר העין הרצוף היה מחייב המסקנה כי המשיב הוא התוקף, שהרי כמה אנשים אוחזי נרגילה שמטו את הנרגילה מרוב בהלה באותו לילה באותו מקום?
12. לא למותר לציין, כי הטענה שבעל הנרגילה נטש הנרגילה וברח משום שנבהל ללא סיבה, סבירה פחות מאשר גרסת המתלונן, כי בעל הנרגילה ברח משום שהמשיב הראה לו את הסכין גם כן, וניסה לשדוד אותו. יוער כי אותו בעל נרגילה לא הגיש תלונה (הדבר נבדק), זהותו אינה ידועה ולפיכך לא ניתן לקבל את גרסתו.
13. מעבר לכך, המשיב אמר מספר דברים בחקירתו שניתן לראות בהם ראשית הודיה. כך, אמר שאינו זוכר את האירוע, אולם, ייתכן שעשה את הדברים בעת שהיה שיכור ואינו זוכר. אם אכן עשה, אזי הוא מבעי חרטה (מזכר של יוגב בר אילן).
14. יש לציין כי נמצאה חולצה בבית המשיב אשר מתאימה בפרטים רבים לתיאור של המתלונן, אך לא לגמרי. המתלונן ציין כי הוא אינו בטוח שהחולצה שנתפסה היא אכן החולצה שהמשיב לבש באותו ערב.
סיכום הראיות והעילה
15. סיכומו של דבר, הזיהוי הספונטאני של המתלונן מחוזק היטב, בקישור של המשיב את עצמו למקום בזמן המתאים, זיהוי עצמו כמי שבעל הנרגילה ברח ממנו וממילא כמי שהמתלונן עקב אחריו בערב האירוע עצמו, וכן בדברי המשיב שהם בחינת ראשית הודיה. כל אלה מצטרפים יחד
לראיות העומדות היטב במבחן של הלכת
זאדה.
16. לעניין
עילת המעצר, טוען הסנגור כי המדובר למעשה בעבירת רכוש. המשיב לא עבר עבירות רכוש 11 שנה ולכן אין עילת מעצר. טענה זו של הסנגור תמוהה. עברו הפלילי של המשיב רלוונטי מאוד לעבירה הנוכחית. אכן, עבירת הרכוש האחרונה היא ישנה למדי. אולם, המשיב הורשע ב- 4 השנים האחרונות במספר גדול של עבירות איומים, תקיפה ואף עבירות מין שהן גם צורה של אלימות. בשנת 2008 נשפט ל- 11 חודשי מאסר, בשנת 2010 נשפט לחודשיים מאסר בעבודות שירות ואף למאסר על תנאי בן 7 חודשים, לרבות בקשר לעבירת איומים. אך בחודש יולי 2011 עמד שוב בפני בית המשפט, ונשפט בצירוף תיקים בגין עבירות הטרדה מינית, איומים (באחד המקרים תוך אחיזת מקל וסכין), והחזקת סמים לצריכה עצמית. בגין מעשים אלה נשפט לעוד 6 חודשי עבודות שירות והוטל עליו מאסר על תנאי נוסף. שני המאסרים על תנאי לא הרתיעו את המשיב.