אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק מ"ת 28504-09-11

החלטה בתיק מ"ת 28504-09-11

תאריך פרסום : 28/05/2012 | גרסת הדפסה
מ"ת
בית המשפט המחוזי חיפה
28504-09-11
03/10/2011
בפני השופט:
רון שפירא

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
הנתבע:
1. מוחמד שווק (עציר)
2. מועין שווק (עציר)

החלטה

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשמים, מוחמד שווק ומועיין שווק (להלן: " המשיב 1" ו" המשיב 2"), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה חמורה וניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 + 335+ 25+ 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק"); עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק.

בכתב האישום נטען כי המשיבים הינם אחים, וחבריהם של ג'יהאד עוטר (להלן: " המתלונן") ואנוור ניס (להלן: " אנוור"). ביום 4.9.11 סמוך לפני השעה 1.30, שהו המתלונן והמשיב 1 בביתו של אנואר, בין המשיב 1 והמתלונן התנהל שיח שעורר כעסו של המשיב 1. בעקבות כך יצא המשיב 1 מביתו של אנוור וכעבור דקות אחדות, חזר המשיב 1 לביתו של אנוור כשבעקבותיו המשיב 2. משהגיע המשיב 1 לביתו של אנוור, הוא הניף סכין יפנית וניסה לגרום באמצעותה לחתכים בגופו של המתלונן. המתלונן ואנוור תפסו המשיב 1 בידיו, שמטו הסכין וכך מנעו ממנו לבצע זממו. מיד לאחר זאת, שלף המשיב 2 סכין נוספת שהייתה עמו, ודקר המתלונן ברום בטנו. כתוצאה מהדקירה, נפצע המתלונן ונגרם לו המוטורקס ובועיות אויר בגובה צלע מספר 8.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה, למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. המבקשת, הגישה טיעוניה בכתב, בהן היא מפרטת הראיות לכאורה הקושרות המשיב לאירוע, מהן: הודעת המתלונן מיום 9.9.11; הודעת העד אנוור ניס מיום 4.9.11 שעה 6.42 והודעותיו המאוחרות; סרטון המתעד ויכוח בין המתלונן ואנוור לבין משיב 1; תיעוד רפואי המתאר את הפציעה שנגרמה למתלונן; וראיות אחרות. מעבר לכך, הבהירה המבקשת, כי לגישתה קיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות, זאת בהתחשב בשימוש בנשק הקר; בהתחשב בהתפתחות האירוע אשר אירע על סיבה של מה בכך; וכן בהתחשב בעברם של המשיבים הכולל עבירות של אלימות ותקיפת שוטרים, דבר השולל היכולת לתת במשיבים אמון. המבקשת טענה בנוסף לקיומו של חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, זאת בהתחשב בכך, שהן המשיבים, והן המתלונן ושאר העדים, תיאמו ביניהם גרסה שונה למה שאירע, אף דבקו בה בשלבי החקירה הראשוניים, מכאן כי קיים חשש שעם שחרורם של המשיבים, הם ינסו בשנית לשבש הליכי משפט ולתאם גרסאות עם העדים לאירוע בכללם המתלונן. 

ב"כ המשיב 1, חלק על קיומן של ראיות לכאורה. כך הובהר על ידו, כי ההודעות המסבכות, הנן הודעותיהם של המתלונן ואנוור, עם זאת לגישתו לא ניתן לתת בהם אמון, שכן עדים אלו שינו מגרסאותיהם ולא היו עקביים, מכאן כי יש לדחותן. כך לגישת בא כוח המשיב, הגרסה המפלילה של המתלונן, הינה גרסה שהמשטרה שמה בפיו של המתלונן, בעוד שגרסתו המפלילה של אנוור, ניתנה מאחר והיה עצור ונחקר תחת אזהרה. כך גם כי התנהלות המתלונן לאחר האירוע, מעלה תהיות ממשיות בדבר אמינות גרסתו. מנגד גרסת המשיבים, לפיה מצאו המתלונן פצוע לאחר שרעול פנים תקפו, הייתה עקבית ויש לתת בה אמון, כך גם בהתחשב בהתנהלות המשיב 1 לאחר האירוע, עת עזר למתלונן והסיעו לבית החולים. מעבר לכך, לגישת בא כוח המשיב לא ניתן לייחס למשיב 1, מעשה החבלה החמורה מכוח דוקטרינת השותפות, שכן אין ראיות לכאורה המלמדות על ידיעת המשיב 1, למעשה שנעשה על ידי המשיב 2. לגישת בא כוח המשיב, אף לא ניתן לייחס למשיב 1, עבירת הניסיון, שכן לא הוכח כי הייתה כוונה לפגוע, שכן עצם זה שהראיות לכאורה מלמדות כי המשיב 1 נופף בסכין, אינה מלמדת כי הוא גם התכוון לפגוע במתלונן, על כך יש להוסיף כי המשיב 1 סובל מנכות בידו, מכאן כי לא הייתה לו היכולת לדקור המתלונן. בהתייחסות בא כוח המשיב, לתיעוד מצלמת האבטחה, נטען, כי לא ניתן להסיק מהתיעוד ממצאים חד משמעיים לחובת המשיבים, שכן התיעוד אינו מתעד האירוע עצמו, וכן תזמון התצלום הינו בעייתי. לנוכח האמור, לגישת ב"כ המשיב 1, יש לקבוע כי לא מתקיימות ראיות לכאורה, לחלופין כי קיימת חולשה בראיות לכאורה המצדיקה שחרור המשיב 1. בא כוח המשיב, הפנה בנוסף לנסיבות שיש בהן להחליש, מחומרת המעשים, ולצדד בשחרור המשיב 1, מהן כי המשיב 1 לא דקר המתלונן; כי המתלונן הגיע לביתם של המשיבים, מיוזמתו מיד לאחר האירוע, דבר המלמד שהוא עצמו אינו חושש מהם, וכי לא נובע מהם סיכון; המשיב 1, הסיע המתלונן לבית החולים לאחר אירוע הדקירה; עוד נטען כי המשיב 1, הינו בעל נכות ומוגבל בתנועתו, משכך הרי שמסוכנות נמוכה עקב מוגבלותו; מעבר לכך צוין, כי עברו של המשיב כולל הרשעה משנת 2005 בגין הפרעה לשוטר ותקיפה סתם של בת זוג, אם כי המבקש מעולם לא ריצה עונש מאסר בפועל, כמו כן, אין המדובר בעבר פלילי עשיר או מכביד. על כן, מבקש בא כוח המשיב 1, לשחרר מרשו לחלופת מעצר בתנאים ובכפוף להטלת ערבויות.

באת כוח המשיב 2, הוסיפה על דברי חברה, והדגישה, את הבעייתיות הרבה העולה מהודעותיהם של המתלונן, של אסמעיל ושל אנוור ניס. באת כוח המשיב 2, התייחסה בנוסף לתיעוד המצלמה, אשר אינו מתעד האירוע עצמו. וכן הפנתה לכך שהמתלונן, פנה לכאורה לאחר האירוע לדבר עם המשיבים, דבר שאינו מתיישב עם מי שנדקר בסמוך לכך. באת כוח המשיב 2, הוסיפה כי בסכין שנתפסה הייתה על גבי גופו של המתלונן, וייתכן שהפצע נגרם ממנה, זאת גם בהתחשב בכך שהמדובר בפצע קטן מימדים. מעבר לכך, נטען כי לא נערכו בדיקות DNA; טביעות אצבע וכהנה, דבר הפוגע במערך הראיות לכאורה. מעבר לכך, נטען, כי רוב עברו הפלילי של המבקש נעשה מלפני למעלה מ-15 שנה ואינו מהעבירות החמורות. על כן בהתחשב בחולשת הראיות לכאורה, וכלל נסיבות האירוע, מבוקש לשחרר המשיב 2 לחלופת מעצר.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בראיות לכאורה, תוך מתן דעתי לנסיבות גביית ההודעות, ובהתחשב בהסבר שניתן על ידי העדים, באשר לטיבו של סיפור הכיסוי, שניתן בגרסאותיהם הראשונות של המתלונן ואנוור, יש לקבוע כי קיים מערך ראיות לכאורה, ברמה מספיקה, לצורך ייחוס המעשים למשיבים.

ביום 4.9.11, המתלונן נדקר, והובל לבית החולים על ידי חברו אנוור, המשיב 1 ואסמעיל, אחיהם של המשיבים. בהודעותיהם הראשוניות של חבורה זו, נמסרה גרסה לפיה המתלונן נדקר על ידי זר. בהתאם לגרסה זו נטען כי בהמשך לדקירה, נמצא המתלונן מוטל באמצע הכביש, על ידי אסמעיל, לאחר מכן, הודיע אסמעיל על הדקירה לאנוור ולמשיב 1, ואלו הובילו המתלונן לבית החולים.

בתחקור האירוע על ידי השוטרים, ולאחר שנמצאו בקיעים בגרסה שנמסרה. הודה אסמעיל כי שיקר במהלך הודעתו הראשונה. אסמעיל מסר, כי בזמן ששהה בביתו, הוא שמע צעקות מתחת לבית, בחצר של האחים שלו (המשיבים), על כן, הוא הלך לכיוונם לראות מה קרה. שם, הוא ראה את המתלונן פצוע, עם אנוור והמשיב 1 [ראו הודעתו מסומן 6].

בהודעת המתלונן מיום 7.9.11 [מסומן 3ב'], מסר המתלונן גרסתו החדשה לאירוע, לאחר שמסר גרסה שונה במהלך 3 הימים שעברו מיום האירוע. המתלונן מסר כי ביום 4.9.11, הוא ישב יחד עם המשיב 1 ואנוור, בביתו של אנוור. במהלך ישיבתם, התגלע ויכוח בין המתלונן למשיב 1, ככל הנראה לאחר שהמשיב 1, חשב כי המתלונן פגע בשמה של אחותו. עקב זאת, יצא המשיב 1 מביתו של אנוור, וחזר לאחר תקופה קצרה כשבעקבותיו, אחיו, המשיב 2. המשיב 1, התנפל על המתלונן כשבידו סכין יפנית, באמצעותה הוא ניסה לחתוך המתלונן. המתלונן ואנוור הצליחו להשתלט על המשיב 1, ולחלץ הסכין מידו, אם כי במהלך ניסיונם זה, הוציא המשיב 2 חפץ חד, ובאמצעותו דקר המתלונן בבטנו. לאחר התפתחות זו, עזבו המשיבים ביתו של אנוור וחזרו לבתיהם. המתלונן הוסיף ומסר, כי לאחר האירוע, ביחד עם אנוור, הלך לביתם של המשיבים, זאת על מנת לדעת למה הם דקרו אותו. המתלונן מסר כי לאחר שהסביר למשיבים שהוא לא פגע "בכבודם" וכי הוא לא קילל את אחותם, החלו המשיבים לבקש ממנו סליחה על מעשיהם. משכך, החליט המתלונן למסור הגרסה הראשונית, לפיה הוא נדקר בידי זר עלום, וזאת על מנת לא להפליל המשיבים במעשה. [ראו בנוסף עימות עם המשיב1 מסומן פ"ב]

חיזוק לגרסה זו, נמצא גם בהודעתו השנייה של אנוור, מיום 4.9.11 בשעה 6.42 [מסומן 4א]. שם תיאר אנוור, את השתלשלות העניינים, לפיה, המשיבים חזרו לביתו והתנפלו על המתלונן. אנוור מסר, כי בעת שניסה ביחד עם המתלונן לנטרל המשיב 1 ולחלץ הסכין מידו, בא המשיב 2 ודקרו בחפץ חד, ולאחר מכן ברחו המשיבים לביתם. [ראו בנוסף עימות בין אנוור למשיבים מסומן מז; מסומן ס].

חיזוק נוסף לגרסה השנייה, לפיה המתלונן נדקר בידי המשיבים, וכן דחיית הגרסה הראשונה, ניתן למצוא בהודעתה של עליא ניס, אשר מסרה שראתה שניים שברחו ממקום האירוע לכיוון ביתם של המשיבים וכן ראתה המתלונן מדמם [ראו מסומן 8]. כך גם ניתן למצוא בסרטון שמתעד המתרחש מחוץ לביתו של אנוור, שם נראים המשיבים נכנסים לביתו של אנוור, ולאחר מכן נמלטים מהבית לכיוון ביתם [ראו מסומן ס"ד].

כאמור, באי כוח המשיבים הכחישו קיומן של ראיות לכאורה לייחוס המעשים למרשיהם, ובמסגרת טיעוניהם בכתב טענו בפני בפירוט רב, לסיבות שלגישתם מצדיקות דחיית גרסתם המפלילה של המתלונן והעד אנוור. תמצות לטענותיהם של באי כוח המשיבים, הינו כי אין לתת כל אמון בהודעותיהם של המתלונן והעד אנוור, זאת בהתחשב בכך, כי הגרסה הראשונית של כלל העדים, לפיה המתלונן נמצא דקר באמצע הדרך, הינה גרסה סבירה והגיונית שיש לתת בה אמון, ומנגד הגרסה השנייה ניתנה לאחר שהמתלונן ואנוור כבשו גרסאותיהם לתקופה ארוכה; כי העד אנוור נחקר בעצמו תחת אזהרה בחשד לתקיפת המתלונן; וכן בגרסה השנייה דבקו מניעים נסתרים, מהן חברותם של המתלונן ואנוור, שהביאה אותם למסור הגרסה השנייה המפלילה את המשיבים.

לגישתי בשלב זה של ההליך הפלילי, לפיו בית המשפט בוחן אך ראיות לכאורה, יש להסתפק באמור בגרסתם המפלילה של המתלונן והעד אנוור, וכן אין לתת משקל יתר לסתירות כאלה או אחרות שהפנה אליהן בא כוח המשיב 1 [ראו לדוגמא ס' 5 ו- 6 לטיעוני בא כוח המשיב 1]. שכן בשלב זה של ההליך הפלילי, בית המשפט, אינו נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות, כך גם אינו מתייחס לסתירות קיימות, אלא אם המדובר בסתירות מהותיות וגסות השומטות גרסת העדים מהיסוד, ושלא ניתן לתת בה כל אמון, כך נאמר: 

"על מנת לכרסם כרסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד (ראו: בש"פ 385/11 ציון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 20.1.11) (להלן: עניין ציון); בש"פ 9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.12.09))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11). פסקה 9 להחלטה].

דברים אלו נכונים בייחוד, עת נמצאו חיזוקים פנימיים לגרסת המתלונן והמשיבים, מהן הגיון הגרסה השנייה, השתלבות הגרסה השנייה עם האמור בהודעתו השנייה של אסמעיל, וכן הדמין בין הודעת המתלונן להודעתו של אנוור. בנוסף לנוכח הימצאותם של חיזוקים חיצוניים, כך לדוגמא הודעתה של עליא [הודעה מסומן 8], אשר כאמור מסרה, שראתה שני אנשים היוצאים ביתו של אנוור, ולאחר מכן ראתה את המתלונן, מדמם. בדומה לכך, ניתן למצוא חיזוק, בתיעוד מצלמת אבטחה הממוקמת בבית סמוך לביתו של אנוור, ומתעדת הסביבה החיצונית לביתו של אנוור, שם ניתן לראות המשיבים נכנסים לביתו של אנוור ולאחר זמן מה יוצאים הבית. לגישתי, יש בכלל מוטיבים אלו, לחזק באופן ממשי את גרסאותיהם המאוחרות של המתלונן ואנוור על אופן גרימת הדקירה. בד בבד, גם לדחות הגרסה הראשונית, לפיה המתלונן נדקר באמצע הכביש על ידי בן אדם זר. לנוכח האמור, ובמתן דעתי להתפתחות תחקור האירוע, לגישתי יש לבכר בשלב זה של ההליך, את הגרסה השנייה, המפלילה המשיבים במעשים. ויוזכר, כי בשלב זה של ההליך הפלילי, בית המשפט בוחן אך הפוטנציאל ה-הוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.11.2005))." [בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08)].

בהימצאותו של מערך ראיות זה ניתן לייחס מעשה הניסיון לחבלה למשיב 1, שכן בהתאם לראיות לכאורה, עולה על פניו כי המשיב 1, אכן חפץ בגרימת חבלה למתלונן ולא אך להפחידו תוך נפנוף בסכין. כוונה זו נלמדת מעצם ההגעה למקום עת המשיב 1 מצויד בסכין, וכן היאבקותו של המשיב 1 עם המתלונן ואנוור, טרם חילוץ הסכין מידו של המשיב 1. מוגבלותו של המשיב 1 בידו, ואי השלמת מעשה הדקירה, אין בו להקים חזקה על היעדר רצונו או כוונתו של המשיב 1 להביא לפגיעה במתלונן, שכן עולה לכאורה שלמשיב 1 היכולת להחזיק הסכין בידו, מכאן כי גם קיימת לו היכולת להביא לפגיעה במתלונן. עצם המוגבלות בידו של המשיב 1, ומכאן גם הקלות היחסית בה הצליחו המתלונן ואנוור להשתלט על המשיב 1, אין בה להצביע על היעדר יכולתו של המשיב 1 לדקור המתלונן או ללמד על היעדר הימצאותה של כוונה לביצוע מעשה מעין זה. חיזוק נוסף לכוונתו של המשיב 1, בדקירת המתלונן, ניתן אף למצוא בפגיעה הסופית שנגרמה למתלונן, לכאורה, על ידי המשיב 2, עת עולה לכאורה כי המדובר במעשה שנעשה בצוותא על ידי המשיבים. בעניין זה, יובהר, כי כלל הסיטואציה, לפיה המשיב 1, עוזב המקום לאחר שנפגע מהמתלונן, וחוזר למקום לאחר תקופה קצרה כשבעקבותיו המשיב 2, עת ששניהם מצוידים בחפצים חדים ותוקפים המתלונן, מלמד לכאורה וברמה גבוהה של הסתברות, על החלטה משותפת לפגוע במתלונן, ובהתאם גם על ביצוע בצוותא למעשים. 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ