החלטה בתיק מ"ת 22828-03-12

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לדירת מגורים, הפרעה לשוטר ואיומים.עפ"י האמור בכתב האישום ביום 12.3.2012, בסמוך לשעה 20:00, התפרץ המשיב לביתה של המתלוננת בכך שפתח את הדלת אשר היתה סגורה ולא נעולה וזאת בכוונה לבצע גניבה. משהבחינה המתלוננת במשיב החלה לצעוק והמשיב נמלט מן המקום.

ביום 13.3.2012, משהגיעו השוטרים לביתו של המשיב, זה סירב לעלות לניידת תקף את המתנדב הקטין ע.כ על ידי כך שבעט בו ואיים על השוטרים בכך שאמר להם כי יקבור אותם באדמה שלושה מטר ויצטערו על כך שעצרו אותו.

במהלך הדיון שנערך בפני ביום 19.3.2012, חלקה ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה.

ראשית,  טענה כי לא ניתן ללמוד מעצם פתיחת הדלת על ידי המשיב ככזו המלמדת על כוונתו לבצע פריצה וכך גם לא ניתן ללמוד מהרשעתו בעבר בעבירת התפרצות שבוצעה באופן דומה כשיטת פעולה או "טביעת אצבע" של המשיב .

לגופם של דברים, זו מצביעה על תמיהות ותהיות שעולות מגירסת המתלוננת ובעלה אשר כבר עתה בשלב המעצר יש בהן כדי להטיל ספק בגירסתם מחד, ומאידך, לבסס את גירסת המשיב בדבר כניסה תמימה לכאורה לביתם על מנת לברר האם בתם של המתלוננים יכולה לסייע לו בניקיון הבית.

ראשית, זו מפנה לשיהוי בדבר הגשת התלונה כאשר אין מחלוקת שבוצעה יום למחרת, כאשר בשונה מהאמור בכתב האישום, מעשי המשיב בוצעו ביום 11.3.2012 ולא ביום 12.3.2001 כפי שצויין בכתב האישום.

כך זו מפנה להודעתה הראשונה מיום 12.3.12 בה היא מספרת כי המתלוננת אמרה "מי זה" לאחר ששמעו את הדפיקות בדלת, ובהמשך המשיב נכנס. כאשר מדובר במי שנכנס לאחר שהמתלוננת שואלת "מי זה" לא ניתן להוכיח כי כניסה זו הייתה לצורך גניבה.

המשיב כאמור אינו מכחיש שהיה בביתם של המתלוננים. לדבריו כאמור, חיפש מישהי שתעבוד אצלו. גרסה זו אינה בלתי מסתברת, כאשר המשיב אינו אמור לדעת היכן מתגוררת כל בת מבנות המתלוננים, כאשר גם לא ניתן לומר שאחת מהן מצויה במצב של אי תפקוד, כפי שהמתלוננים מנסים לצייר זאת. בצד דברים אלו  זו מפנה לסתירות הנוגעות לזיהויו של המשיב אשר גם אם אין מחלוקת שהמשיב היה במקום, יש בהן כדי ללמד על היעדר יכולת לרכוש אמון לדברי המתלוננים. זו מפנה להודעתו הראשונה של המתלונן, בה הוא מציין כי הכיר היטב את המשיב, אל מול גרסתו האחרונה בה הוא מציין שאינו מכיר את הבן-אדם. כך גם יכולתו של זה לזהות את המשיב בשעה שלכאורה היה בבריחה הינה גבולית, ומתחזקת נוכח היותם של המשיבים מבוגרים.אשר לעבירות של תקיפת השוטרים, יש כאן לכל היותר התנגדות למעצר ומדובר בתקיפה מינורית.

מנגד, ב"כ המבקשת מפנה לעדויות המתלוננים, ולחוסר ההיגיון הנלמד מגרסתו של המשיב לפיה ביקשו את עזרת הבת אשר כלל לא היתה באותה עת נוכחת בבית, תוך הפניה להרשעתו הקודמת של המשיב, בה פעל באופן דומה. המדובר במי שמעיד על עצמו שהינו אלכוהוליסט, ותלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים, כאשר לכך מצטרפות העבירות של איומים ותקיפת השוטרים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את החומר שהובא לעיוני הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה יש ראיות לכאורה.

ראשית, יש ליתן הדעת לשאלת היסוד הנפשי וליכולת, או היעדר היכולת לבסס כניסה לבית לשם ביצוע עבירה או לשם מטרה תמימה.  ביחס לכך, ישנה חשיבות לשאלה האם כניסתו של המשיב הייתה לאחר שניתנה לו רשות לכך או לאחר דו שיח עם המתלוננים אל מעבר לדלת, שהרי פתיחה וכניסה לתוך ביתו של אדם  ללא רשות, היא לכשעצמה מקימה מעין חזקה שזו הייתה למטרה פלילית.  בשונה הנטען לפני, לא מצאתי באף לא אחת מהודעות המתלוננים תיאור ממנו עולה כי שאלו מי זה דופק בדלת או כל דבר דומה. 

זאת ועוד, לדברי המתלוננת וכך לדברי בעלה, מיד לאחר שאמר כי מעוניין שביתם תעזור בניקיונות ברח מן המקום. בריחה זו כשלעצמה מחזקת את הראיות כי דבר ההגעה והכניסה לבית ללא רשות נועדה למטרה פלילית. כך גם גרסתו עומדת בסתירה ליתר הראיות בתיק, שכן כאמור לדבריו פגש את הבת ושוחח עימה ובהמשך פגש גם את המתלונן. כאמור, המתלונן כלל אינו מתאר דו שיח כלשהו עם המשיב ולדבריו הבחין בו רק בורח, ואילו הבת היחידה שמתגוררת בבית מוסרת כי לא פגשה את המשיב ובשעה האמורה היתה אצל חברה בשם שרונה.

אשר למשמעות של הרשעתו הקודמת של המשיב בעבירות דומות, אכן אין לראות בהרשעה זו כ"שיטת ביצוע". עיינתי בפרוטוקולים הנוגעים לאותו תיק ולטעמי ישנו קושי לראות בכך "מעשים דומים" לעניין הוכחת היסוד הנפשי, שכן מבחינה עובדתית לא דובר שם על דפיקה בדלת והמתנה לבדוק האם יש אדם בבית, אלא דובר על פתיחת הדלת באמצעות מנעול שנשכח בצילינדר.

באשר לעבירות של הפרעה לשוטר ואיומים, הרי שאלו מבוססות על הודעותיהם של עידן כהן, ראובן סוויסה המתארים את האלימות שהפעיל המשיב עובר למעצרו כאשר המשיב בעצמו מביע חרטה וסליחה על התנהגות זו.

כידוע, בית משפט בשלב המעצר אינו נכנס לשאלות של משקל ומהימנות ועליו לשאול האם בחומר החקירה ישנן ראיות אשר היה ובית משפט ירכוש בהם אמון לאחר שיעברו את כור ההיתוך של החקירה הנגדית, יש בהם כדי להביא להרשעתו של המשיב מעבר לכל ספק סביר.

שילוב הודעות המתלוננים והודעות הבת יש בהן כדי להביא להתקיימותן של ראיות לכאורה.

אסיים התייחסותי בשאלת הראיות לכאורה, ואציין כי לא מצאתי בסתירה לכאורה העולה מהודעתו השלישית של המתלונן (בנוגע להיכרותו עם המשיב)  ככזו שיש בה כדי להביא לכרסום בעוצמת הראיות. כאמור אין מחלוקת גם אליבא המשיב שהיה נוכח במקום. גם בהודעה זו המתלונן שב ומתאר כי מדובר במי שראה אותו בישוב כמקבץ נדבות כאשר חומר הראיות אינו מבוסס על עדותו בלבד אלא גם על עדות מתלוננת אשר מתארת את עצם הכניסה לבית ללא רשות.

משקבעתי קיומן של ראיות לכאורה, קמה עילת מעצר. אכן, מדובר בעבירת רכוש שהיא כשלעצמה אינה מקימה עילת מעצר, כאשר עסקינן במעשה יחיד שלא הושלם ומבלי  שנתקיימו כל אותם קריטריונים כאמור בהלכת פרנקל. יחד עם זאת המדובר במי שלחובתו חמש הרשעות קודמות, רובן ככולן בעבירות רכוש. בפרט אמורים הדברים להרשעתו האחרונה של המשיב מיום 26.01.11, בבית משפט השלום בבאר שבע שבגינה ריצה המשיב 6 חדשי מאסר בפועל והוטל עליו עונש של 12 חדשי מאסר על תנאי שהינם ברי הפעלה בענייננו.