מונחת בפניי בקשה, להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע של סחיטה באיומים ובכוח, עבירה לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין-התשל"ז-1977.
ע"פ האמור בעובדות כתב האישום, הרקע לתיק זה, הינו חוב אותו חב המתלונן ל.מ. למשיב 1, בסך 2,000 ש"ח. המשיב 2 ערב בפני המשיב 1 על חוב זה, וזאת מתוקף החברות בין משיב זה לבין המתלונן. לאחר שהמתלונן לא שילם במועד את החוב למשיב 1, זה התלונן על כך בפני המשיב 2, כאשר ע"פ עובדות כתב האישום, החליט המשיב 1 בשלב מסוים, לסחוט את המתלונן בכוח ובאיומים על מנת להניעו לשלם את החוב. המשיב 1 שיתף את המשיב 2, בתוכניתו זו.
ע"פ האמור בעובדה מספר 7 בכתב האישום, בתחילה ניסה המשיב 2 לפשר בין המשיב 1 לבין המתלונן, אולם בהמשכם של דברים, חבר המשיב 2 למשיב 1, והשניים קשרו ביניהם קשר לעשות פשע, במסגרתו יסחטו את המתלונן בכוח ובאיומים.
סעיפים מספר 8-16 לכתב האישום, מפרטים את רצף השיחות בין המשיבים, אשר מהם למדים לכאורה, על קשירת הקשר בין השניים, ועל האופן שבו התכוונו אלו להטיל מורא על המתלונן, על מנת שישיב את החוב. כל השיחות המתוארות, הינן מאותו התאריך, היינו 4.9.11, ומוצגות ברצף כרונולוגי.
בשיחה משעה 18:31, התקשר המשיב 1 למשיב 2, ונשמע אומר כי עשה טעות שנתן לו (את הכסף), התלונן על כך שזה לא שילם את החוב, ולדבריו "אני אסגור איתו כמו שצריך בערב, אני אתן לו.. 2 כדורים ברגליים זה מה שאני אעשה".
כשעה מאוחר יותר, התקשר המשיב 1 למשיב 2, וביקש ממנו להודיע למתלונן, שאם עוד שעה הוא לא מארגן את הכסף, "עד 8 וחצי אני בא עליו... הבנת? אני בא עליו עם שלושה בדואים... אני עובד איתם... יאללה מספיק אני לא יכול לחכות יותר מזה... הוא לא מכבד אותך הוא לא מכבד אותי...".
בשיחה מאוחרת כשעה ורבע מאוחר יותר, התקשר המשיב 1 למשיב 2, ושאל אותו האם הצליח לתפוס את המתלונן. משנענה בשלילה, שאל המשיב 1 את המשיב 2 מה בכוונתו לעשות, והמשיב 2 ענה, כי "אני אקבע איתו פה באיזה מקום ואז אני אשחרר עליו".
בשיחה משעה 20:43, נשמע המשיב 2 אומר למשיב 1, כי יילך עם המשיב 1 יד ביד, כי הוא ערב פה: "...זה כבר קשור לכבוד ולכבוד שלי, מה שאתה מחליט אני מחליט... מה שאתה מחליט אני איתך... מה שאתה מחליט אני ערב פה...".
בהמשך המתואר לעיל, תיאם המשיב 1 מפגש עם המתלונן, אסף אותו ברכבו, והסיע אותו לביתו של אדי מכלוף במושב בית שקמה. ע"פ האמור בסעיף 15 לכתב האישום, בטרם נכנס המשיב 1 לביתו של אדי מכלוף, התקשר למשיב 2, ואמר לו ביחס למתלונן, כי הוא לוקח אותו באוטו ולא מחזיר אותו. באותה שיחה, נשמע המשיב 2 אומר, כי "...אמרתי לך, אם צריך לזיין אותו, אמרתי לך בגלל שאני ערב פה... אני אמרתי לך אם אני צריך אני א... לעקור לו... לתלוש לו את הראש מהמקום... אני אתלוש לו את הראש רק בגלל שהוא לא מכבד?... אני מחכה לך פה אחי ואתה תראה בעיניים שלך צמח באוטו".
ע"פ האמור בסעיף 17, לאחר שהמשיב 1 והמתלונן נכנסו אל הבית, אנשי המשטרה, אשר חששו לשלומו של המתלונן, נכנסו אף הם, ועצרו את המשיב 1.
בדיון שנערך בפניי ביום 22.9.11, הפנה ב"כ המבקשת לראיות לכאורה אשר לשיטתו, מבססות את כתב האישום, כאשר מטבע הדברים, זה הפנה לרצף השיחות מיום 4.9.11 כפי שנקלטו בהאזנות הסתר. מעבר לאמור, ומעבר לנשמע בהאזנות אלו, כפי העולה מהתמליל, זה הפנה לזכ"ד בדבר זיהוי הקול, וכן לעצם העובדה, שהמשיבים קוראים זה לחברו בשמם הפרטי, דבר שיש בו לבסס את זהות הדוברים. אשר לעצם קשירת הקשר, מעבר לדברים הברורים אותם אומר המשיב 1, זה הפנה את ביהמ"ש גם לאותן אמרות מאת המשיב 2, מהן אנו למדים, כי זה לא רק מקשיב לדברים אותם אומר המשיב 1, אלא חובר אליו, ואף מציע דרכי פעולה. בפרט, אמורים הדברים לכך שהמשיב 2 נשמע אומר כי "אם צריך הוא יעקור לו את הראש מהמקום, רק בגלל שהוא לא מכבד...".
ב"כ המבקשת אינו מתעלם מכך, שמשיב 2 מנסה בתחילה להיות הגורם הממתן, אולם לדבריו, לאחר שהמשיב 2 מנסה לתפוס את המתלונן, אולם המתלונן לדבריו "דופק לו ברז", עולה חמתו של משיב זה, ולמעשה, אם לפני כן לא ניתן היה לדבר על קשירת קשר, הרי מנקודה זו ואילך, המשיב 2 מצטרף לתוכניותיו של המשיב 1 , ביחס לדברים שיש לבצע על מנת להניע את המתלונן לשלם הכסף.
ב"כ המבקשת הפנה לזכ"דים של השוטרים, אשר ביצעו את המעצר של המשיב 1, עת היה זה במושב בית שקמה יחד עם המתלונן. ע"פ דבריו, מזכ"דים אלו ניתן ללמוד על הסיטואציה המאיימת, בה נתון היה המתלונן, ועל ההקלה הרבה אותה חש, משנכנסו השוטרים אל הבית וביצעו את המעצר.
ב"כ המבקשת טען, כי השוטרים נכנסו לדירה, וזאת עקב חששם בדבר הדברים אשר יכול והיו קורים בבית. יחד עם זאת, וחרף תיאורי השוטרים, מאשר כי אין די ראיות לעצם העבירה של סחיטה באיומים.
אשר למסוכנות הנשקפת מן המשיבים, זה הפנה לטיב הדיבורים ביניהם, המלמדים על אופיים המסוכן, וזאת בהצטרף לעברם הפלילי. למשיב 1 הרשעות קודמות בעבירות סמים, החזקת סכין, ניסיון הפרעה לשוטר, ואף ריצה עונשי מאסר בעבר. ביחס למשיב 2, לחובתו הרשעות בעבירות איומים, הפרת הוראה חוקית, ודגש על הרשעתו האחרונה מחודש מרץ 2010, זאת בגין העובדה, שהמשיב לקח חלק בפיצוץ מטען חבלה בפתחו של עסק בקרית גת.
ב"כ המבקשת סבור, כי לא ניתן ליתן אמון במשיבים, כאשר לשאלת ביהמ"ש טען, כי אכן למשיב 1 דומיננטיות על פני המשיב 2, אולם מנגד, עברו הפלילי של המשיב 2 מכביד יותר.
ב"כ המשיב 1 טען באריכות בפניי. זה קבל על כך, שטרם קיבל תעודת חיסיון, על כך שקיבלו תמלילים ללא הקלטות שמע, על כך שלא די בזיהוי בהסתמך על המזכר בדבר זיהוי קולות, אולם נדמה, כי גם הוא לא חלק על כך, שהנשמעים בקלטות הם המשיבים, וכן על עצם אמירת הדברים.
ברם, לשיטתו של ב"כ המשיב 1, אין לייחס לדברים הנשמעים כל כוונה פלילית. לדבריו, זה אופן הדיבור בין שני משיבים חברים, "מטבע לשון" אותם נוקטים שני אלה. ב"כ המשיב 1 מצביע על מספר נקודות, אשר יש בהן לשיטתו לחזק טענה זו, וכן להשמיט את הכוונה הפלילית העומדת בבסיס אמירות אלה.
ראשית, זה מפנה לכך, שחרף אלפי שיחות שנקלטו במסגרת האזנת הסתר, הרי אלו שעניינן גביית החוב, מצטמצמות לשיחות בודדות, מתאריך ספציפי, לפרק זמן קצר. הספונטניות שבבסיס שיחות אלו, שכאמור תחילתן וסופן ביום 4.9.11, חותרת תחת הקשר, התכנון והאמצעים, אשר לכאורה נדרשים לצורך יישומו של קשר זה.