החלטה בתיק מ"ת 20936-03-12

בפני שתי בקשות למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. למען הסדר, ומאחר ומדובר בפרשה אחת, איחדתי את תיקי ההחלטה והיא ניתנת בהתיחס לשתי הבקשות ולשני הנאשמים. 

כנגד הנאשמים, אחמד סואעד ו מוסא טבאש ( להלן: " המשיב 1" ו" המשיב 2"), הוגשו שני כתבי אישום נפרדים, בת"פ 23528-03-12 ובת"פ 20903-03-12, שעניינם במעשה שוד אחד.

בהתאם לאישום באירוע המשותף, נטען כי ביום 26.2.12 קשר המשיבים קשר לבצע שוד בעיר כרמיאל (להלן: " הקשר"). בהמשך לקשר ולשם מימושו ביום 26.2.12 עמד המשיב 2 בסמוך לפינת הרחובות מעלה הכרמים ואילנות בכרמיאל בעוד המשיב 1 ממתין לידו בתוך רכב. קרבה לעברם הגב' ננסי לוי ילידת 1959 (להלן: " המתלוננת") כשהיא צועדת ברחוב מעלה הכרמים בכרמיאל ונושאת על כתפה תיק המכיל, 500 ש"ח במזומן, כרטיסי אשראי, מצלמה דיגטלית ודברי ערך נוספים (להלן: " התיק"). בעת שחלפה המתלוננת על פני המשיב 2, דחף המשיב 2 את המתלוננת בגבה מאחור והפילה ארצה. עקב הנפילה, נפל מכשיר הפלאפון של המתלוננת, והמשיב תפס המכשיר והחל למשוך את תיקה של המתלוננת מכתפה בעוד היא שרועה על הקרקע. המתלוננת התנגדה למעשיו של המשיב 2 וזה המשיך במשיכת התיק עד שנקרעה רצועת התיק. בהמשך תפס המשיב 2 את התיק על תכולתו והחל להימלט מהמקום. המשיב 1 שהבחין במתרחש החל לנסוע לעבר המשיב 2 תוך שהוא פותח את דלת הרכב ומאפשר למשיב 2 להיכנס לרכב על מנת להימלט מהמקום. המתלוננת שרדפה אחרי המשיב 2, אחזה בדלת הנוסע של הרכב בעת שהמשיב 2 נכנס לרכב. לאחר שהמשיב 2 נכנס לרכב, החל המשיב בנסיעה בעוד המתלוננת אוחזת בדלת הנוסע והיא נמצאת מחוץ לרכב, אז נפלה המתלוננת ארצה והמשיבים נמלטו בנסיעה מהמקום. עקב המעשים, נחבלה המתלוננת בידה, בירכה וברגלה והופנתה לקבלת טיפול רפואי.

בהמשך לאירוע השוד, בתאריך 26.2.12, נסעו המשיבים לסכנין ושם השתמשו בכרטיס האשראי של המתלוננת, בכוונה להונות, בכך שביצעו רכישה באמצעות כרטיס האשראי הגנוב בסך 1,000 ש"ח בבית עסק בסכנין. בהמשך לאותו יום, נסעו המשיבים לתחנת דלק "דלקנית" בסכנין, והמשיבים ביקשו מהמתדלק למלא את מיכל הדלק ברכב ומסרו לידיו את אחד מכרטיסי האשראי שנמצאו בתיקה של המתלוננת, בכוונה להונותו. מאחר והמתדלק מצא כי הכרטיס הוא גנוב, הוא החזירו למשיבים, והמשיבים העבירו לידו כרטיס אשראי גנוב נוסף, אם כי גם כרטיס זה נמצא גנוב והעסקה בכרטיס האשראי לא יצאה לפועל.

בגין מעשים אלו יוחסו למשיבים עבירה של קשר לפשע בהתאם לסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"); עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, בהתאם לסעיף 402(ב) לחוק העונשין; עבירה של הונאה בכרטיס חיוב, בהתאם לסעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו- 1986 (להלן: "חוק כרטיסי חיוב"); ועבירה של ניסיון להונאה בכרטיס חיוב לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב וסעיף 25 לחוק העונשין (ריביוי עבירות).

ב אישום השני שיוחס למשיב 1 בלבד, נטען כי ביום 27.2.12, בהמשך לאירוע השוד וטרם חקירתו של המשיב בידרי הרשויות, שוחח המשיב עם פאדי עראבי (להלן:" פאדי") וביקש ממנו למסור בחקירתו הודעת שקר לפיה הרכב אינו שייך לו (למשיב 1) וכי ביום 27.2.12 נסעו יחדיו לבדוק הרכב לפני קניה. בגין מעשה זו יוחס למשיב 1 עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין.

בד בבד עם הגשת כתבי האישום הוגש בקשות למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בהתחשב במסכת העובדתית הזהה, החלטתי זו תדון  בשני המשיבים יחדיו.

המבקשת, הפנתה במסגרת טיעונה הכתוב לראיות הקושרות את המשיבים למעשים המיוחסים להם. בכלל זאת: עדותו של המשיב 1, אשר קושר עצמו ואת המשיב 2 למעשים המיוחסים להם [במסגרת הודעתו השנייה מסומן 12]; הודעתו של וחיד סואעד, אשר מסר כי ביום השוד הוא היה יחד עם המשיבים, והם סעדו ביחד, ושלאחר מכן הם נסעו לכיוון כרמיאל; איכוני טלפון של המשיבים הממקמים אותם בזמנים הרלוונטיים באזור כרמיאל; הודעת המתלוננת, שתיארה את אירוע השוד, מסרה פרטים על רכב המילוט ותיארה את לבושו של המשיב 2; וראיות תומכות אחרות. לגישת המבקשת המעשים המיוחסים למשיבים מקימים עילת מעצר מסוג מסוכנות. בנוסף כי בנסיבות העניין המשיב 1, ניסה לשבש הליכי חקירה, וניסה לקשור אחרים לביצוע השוד על מנת להרחיק את האשמה ממנו.

באת כוח המשיב 1, התנגדה לקיומן של ראיות לכאורה שיש בהן לקשור את מרשה לעבירה של קשירת קשר או עבירת השוד, ולגישתה ניתן לייחס למשיב לכל היותר עבירה סיוע לאחר מעשה בהתאם לסעיף 260 לחוק העונשין. המבקשת הפנתה לכך כי בהתאם להודעת המשיב, הוא היה עם המשיב 2 בכרמיאל, ובמהלך נסיעתם המשיב ביקש ממנו לרדת מהרכב וללכת לשירותים. כעבור מספר דקות חזר המשיב 2 ואמר למשיב 1, "סע, סע" ורק אז הבין המשיב 1, כי המשיב 2 ביצע איזה עבירה. מעבר לכך נטען כי המדובר בבחור צעיר בשנים, ללא כל עבר פלילי, אשר מנהל אורח חיים נורמטיבי. בנוסף הפנתה המבקשת לנסיבותיו האישיות של המשיב והתדרדרות במצבו לאחר שאביו של המשיב גירש אותו לאחרונה מהבית, והוא שהה בימים שלפני האירוע אצל קרובי משפחה. באת כוח המשיב, ביקשה על כן להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר, עת שבמקרה דנן ובהתחשב בכך כי ריחוקו של המשיב מהבית תרם להידרדרות במצבו, מן הראוי להורות על שחרורו לבית הוריו ובפיקוחם, לחלופין בפיקוחם של בני משפחה אחרים.

בא כוח המשיב 2, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה שיש בהן לקשור מרשו למעשים וכן להימצאותה של עילת מעצר. בצד זאת טען כי המדובר בבחור צעיר בשנים ללא כל עבר פלילי, והעוסק ברעיית צאן למחייתו. בא כוח המשיב, טען כי המדובר באירוע לא מתוכנן, שבוצע על רקע מצבו הכלכלי של המשיב 1, אשר הוריו גירשו אותו מהבית ונקלע לחרפת רעב. לגישת בא כוח המשיב, בנסיבות העניין, ניתן יהיה לבחון אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר בפיקוח אמו וגיסתו של המשיב.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

לאחר עיון בראיות לכאורה אני סבור כי יש בהן די כדי לתמוך באמור בכתב האישום וכן לבסס לכאורה את המיוחס למשיבים בכתב האישום, ולעניין זה אפנה לתימצות הראיות כפי שבאו לידי ביטוי בטיעון הכתוב של המבקשת.

כמתומצת לעיל מפי באי כוח המשיבים, אין מחלוקת ראייתית בשלב זה של ההליך המשפטי, כי המשיבים היו נוכחים בזירת האירוע, ולקחו חלק בשוד המתלוננת. אם כי לגישת באת כוח המשיב 1, לא ניתן לייחס למרשה עבירה של קשירת קשר או שותפות בביצוע השוד, שכן טרם מעשה השוד, המשיב לא היה מודע לכך כי המשיב 2 עומד לבצע השוד, והוא סבר לתומו כי המשיב 2 הלך אך לשירותים [ראו גרסת המשיב מסומן 12 ש' 10- 19].

אני סבור שבשלב זה של ההליך יש לדחות טענה זו. המערך הראייתי לפיו, טרם המעשים המשיבים היו יחדיו, שבהמשך המשיב 2 מבצע את עבירת השוד במתלוננת ולאחר מכן השניים נמלטים מהמקום יחדיו, ואף עושים שימוש משותף בכרטיסי האשראי, כלל אלו מקימים חזקה עובדתית לפיה המדובר במעשים משותפים אשר נעשו בתכנון מקדים.

מעבר לכך אציין, כי חלקו של המשיב 1 לא הצטמצם אך למילוט המשיב 2 מהזירה, וכי שותפותו באירוע השוד לא באה אך עקב חלוקת תפקידים קודמת בה המשיב 1 יהיה אחראי אך על המילוט. אלא שעל פני הדברים המדובר בביצוע במשותף. זאת גם בהתחשב בכך שהמתלוננת רדפה אחרי המשיב 2 ואחזה ברכב, והמשיב 1 המשיך בנסיעתו, חרף כך שהמתלוננת אוחזת ברכב וכתוצאה מכך אף נגרמו למתלוננת פגיעות גופניות [ראו הודעת המתלוננת מסומן 19 ש' 13- 17].

לנוכח האמור, אני קובע כי בנסיבות העניין קיימות ראיות לכאורה מספיקות שיש בהן לקשור את המשיבים יחדיו בביצוע העבירות המיוחסות להם במסגרת כתב האישום. בעניין זה יוזכר כי בשלב זה של ההליך המשפטי, אין בית המשפט קוסע ממצאים מזכים או מרשיעים, אלא שבחינתו מצטמצמת לבחינת הפוטנציאל ההוכחתי הקיים בחומר הראיות הלכאורי, כך נאמר:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.11.2005))." [בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08)].

עילת מעצר וחלופת מעצר