זוהי בקשה לעיון חוזר שהגיש סניגורם של המבקשים בקשה ארוכה ומנומקת היטב, המדברת בעד עצמה.
לא אעמוד על השתלשלות הדיונים, בנוגע למשיבים ודי אם אומר כי בקשה מקורית למעצר עד תום ההליכים הובאה להחלטתי והתקיים בה דיון אמנם קצר ביום 10/6/2011 אז היו המבקשים כאן הם המשיבים שם, מיוצגים על ידי סניגורים מלומדים אשר הגיעו להסכמה אודות תנאי השחרור.
כפי שכתבתי עוד בזמנו בהחלטתי לא פרקתי מעצמי את מלאכת השפיטה וכחובתי על פי חוק עיינתי בחומר החקירה וקבעתי כי קיימות כאן ראיות לכאורה הנדרשות לשלב זה של הדיון כי שני המשיבים עברו לכאורה את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. אין חולק כי שניהם נעדרי עבר פלילי ושניהם חיילים שצה"ל והגעתי לכלל מסקנה אז כי קמה לה עילת מעצר שכן המדובר לכאורה בפעילות לא בלבדם, אלא בצוותא חדא עם אחר והסתייעות ברכב.
כמובן שהורתי על שחרורם של שני המשיבים מן המעצר בתנאים שהוסכמו כאמור על ידי סניגוריהם דאז.
סניגורם הנוכחי של המבקשים בפני הגיש ערר על החלטתי הנ"ל אשר נדונה בפני כב' נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, הנשיא יוסף אלון. פרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו, אף החלטתו מיום 18/7/2011.
בא כוחה המלומד הגיש בקשת רשות ערעור על אותה החלטה אשר נדונה בפני השופט יצחק עמית מביהמ"ש העליון ובהחלטה חריפה מיום 29/7/2011 דחה את הבקשה.
כאמור, זו הבקשה הוגשה ביום 3/8/2011 בעיצומה של פגרת בתי המשפט לאחר קבלת תגובת המשיבה המדברת בעד עצמה, נקבע דיון בפני.
מעיון בתיק הפלילי הנדון בביהמ"ש בקרית גת, עולה כי בישיבה מיום 17/7/2011 דהיינו סמוך לפגרת בתי המשפט, ביקש בא כוחם המלומד דחיה כדי לבוא בדברים עם התביעות. הדיון נדחה ליום 23/10/2011 שעה 13.00 דהיינו לעוד כ-40 יום.
הצטערתי לשמוע כי עד היום לא נפגשו באי כח הצדדים, ולו דעתי היתה נשמעת היו נפגשים בימים הקרובים שכן לעניות דעתי ניתן לסיים את התיק העיקרי ללא שמיעת ראיות ואין לי ספק שכל בקשה להקדים את הדיון תענה בחיוב.
באי כוחם המלומדים של הצדדים טענו בפני היום בעל פה, השלמת טיעוניהם. בא כח המבקשים הסב תשומת לבי לתסקיר המעצר מיום 2/8/2011 שהוגש על המבקש 1, ומבקש להקל בתנאי השחרור לא רק לגביו אלא גם לגבי המבקש 2.
ראשון ראשון ואחרון אחרון. אין בידי לקבל את הטענה כי מדובר כאן בכרסום עמוק בראיות המאשימה. לא ארד לפרוט הטענות שובות הלב שציין הסניגור המלומד בבקשתו בסעיפים רבים ומפורטים. די אם אומר כי נחה דעתי בזמנו, כן עתה, כי יש כאן ראיות לכאורה די והותר הנדרשות לשלב זה של הדיון. גרסתו של האחר יוסף נחמיאס להסרת כל ספק אין לי קשר עם הח"מ, ראיה חשובה שדי בה כאן לשלב זה של הדיון. אינני סבור כי מדובר כאן במחדלי חקירה חמורים מצד המשטרה בחקירת הארוע, בסופו של יום אין גבול לחקירה אך כל מקרה צריך להישקל על סמך פעולות החקירה הסבירות שבוצעו. הרי גם איש לא טוען שאולי מן הראוי היה לערוך בדיקת DNA לגבי ארגז המשקאות, בהמשך לטענה שלא נבדקו ט.א. על גביו. משטרת ישראל לא חוקרת תיק אחד, ובכל תיק ותיק המבחן תמיד גם על פי הפסיקה האם מה שנעשה די בו והאם מה שלא נעשה המדובר באמת ובתמים במחדלים הפוגעים בנאשמים ובאתי לכלל מסקנה כי התשובה היא שלילית. כך גם לגבי השאלה אם היה שוטר נוסף, אם היה במקום אם לאו, הדבר יתברר במשפט עצמו. באשר לטענה כי המבקש 1 לא נשאל מי החברים עימם היה, גם בעניין זה סברתי לתומי כי גם אם לא נשאל מי הם חבריו עימם שהה, הרי לו הדבר היה מסייע בידו ניתן היה לצפות שהיה זועק את חפותו, מוסר את גרסתו ושמותיהם המלאים. באשר לטענה שצויין שמו של אחד בשם ארסן גם יש גבול למה שנדרש ממשטרת ישראל לאתר את ארסן האלמוני בכל שטח מדינת ישראל, היש ארסן אחד? באשר לאי ביצוע איכון הטלפונים הניידים איש לא מונע מצד הסניגוריה לעשות זאת מטעמם אם באמת הדבר יכול לסייע בהגנת הנאשמים.
יש לי הערות רבות נוספות אך מאחר ואינני עוסק כאן בהכרעת דין אני עוצר בעניין זה בשלב זה.
באשר לטענה החילופית שאין כאן עילת מעצר, טענה שובת לב אך אין בידי לקבלה. לא לחינם הסניגור המלומד התבסס על פסקי דין משנים 1998, 2002, 2005 והאחרונה גם ממאי 2010. אולם בידוע הוא שהלכת רוסלן פרנקל יש לה בנים ובנות, נכדים ונכדות ואם בשופט יצחק עמית עסקינן שנתן החלטה אחרונה בפרשיה שלנו די אם אפנה להחלטתו החדה בתיק 45/10 מסארוה שם כתב בין היתר, שלעצמי אני מתקשה לקבל את הטענה כי בכל מקרה של עבירת רכוש יחידה או עבירת רכוש לא מתוחכמת לא קמה עילת מעצר. יש בגישה זו כדי לעודד ריבוי עבירות שכן כל שרשרת עבירות מתחילה בעבירה ראשונה. בהמשך דבריו שם חדים וברורים וידועים. לעניות דעתי דווקא כאשר מדובר בשני בחורים צעירים, שניהם חיילים בצה"ל, האחד שימש כבלש במשטרה צבאית, השני לוחם בחיל הים, אמורים להגן על שלום מדינת ישראל ובטחון תושביה, כאשר הם הם לכאורה לא מתבוששים בצוותא חדא להתפרץ למקום ולגנוב וכאשר מסתייעים ברכב כדי לבצע פשע, אינני יכול להבין כיצד ניתן לומר שלא קמה לה כאן עילת מעצר.
חסד נעשה עם המבקשים ואינני סבור שסניגוריהם הציבורים המלומדים התרשלו בהסכמות אליהם הגיעו כאשר שחרורו מהמעצר. האמת שלא האמנתי שהדיונים ימשכו פרק זמן כה ממושך. כפי שאמרתי לעניות דעתי ניתן לסיים את הדיונים בתיק העיקרי בהקדם וגם אם אין הסכמה כוללת לעונש כל צד יכול לטעון את טענותיו וביהמ"ש יחליט. חזקת החפות וודאי עומדת לשני הנאשמים, ואמנם שחרור בתנאים כאן חשוב וחיוני לשמור על שלום הציבור ובטחונו.
כאמור, בינתיים ישנו שינוי מסויים לגבי המבקש 1 שכבר איננו משובץ ביחידה ספציפית בצה"ל לאמור כבלש במשטרה צבאית אלא ברם 3 וממתין הוא בבית לשיבוץ או להחלטה סופית. בעניין זה ברור שתסקיר המעצר האחרון שהוגש עליו איננו מעודכן שכן הדבר לא יכול היה להיות ידוע אז לשרות המבחן. כפי שהערתי במהלך הדיון נראה לי כי לו הייתי מסכים לבקשת הסניגור המלומד הייתי מגיע לתוצאה אבסורדית כי מצבו של המבקש היה טוב יותר מכל חייל אחר שמשרת ביחידה קרבית, שהאחרון מחרף את נפשו יום ולילה וגם אם מצבו הכלכלי היה קשה אין באפשרותו לעבוד ולסייע בידם. נמצא שכאן, אדם דוגמת המבקש שהוגש נגדו כתב אישום עם בקשה למעצר עד תום ההליכים, ששוחרר בתנאים מגבילים ומשובץ היום ביחידה רם 3 וממתין להחלטה יצא לעבוד וימצא במעצר בית לילי בלבד. הקושי כאן לא רק שלא נתקבל אישור מהצבא, אלא שספק אם תמצא לו עבודה. יתרה מזו, השאלה היא מבחינת צה"ל אם באמת ובתמים מדובר בחייל מצטיין, האם לא ניתן לשבץ אותו ביחידה אחרת, הרי המבקש 2 ממשיך לשרת בצה"ל בחיל הים, זה אותו צה"ל, אז נכון שגם אני מבין שלא ניתן לאפשר למבקש 1 להמשיך לשרת בבילוש ובמודיעין במשטרה הצבאית. האם אין יחידה אחרת בצבא שבו יוכל המבקש לשרת? האם הוא צריך לשבת בבית עד לסיום ההליכים המשפטיים כאן? תמוה בעיני הדבר.
לכן, לו דעתי היתה נשמעת הייתי ממליץ בפני המבקש 1 בסיוע סניגורו המלומד לפנות לצה"ל בבקשה שתמצא למבקש יחידה מתאימה לו כדי שיוכל להמשיך לשרת, כדי שהשרות הצבאי ימנה לו.
בנסיבות הענין לא מצאתי מקום בשלב זה להקל בתנאי השחרור שנקבעו למבקשים ואני דוחה את הבקשה.
יחד עם זאת, אם לא יסתיים ההליך בתיק זה, בישיבה הבאה הקבועה בתיק העיקרי ליום 23/10/2011 ובמידה ותינתן שם הכרעת דין כמובן שהסמכות למותב שם להמשיך ליתן החלטה לגבי המשך תנאי השחרור תשקל כל בקשה נוספת שתוגש, ובמיוחד אם בינתים המבקש 1 יחזור לשרות בצבא ואם שרותו יאפשר לו לעבוד בזמן שימצא בחופשה מהשרות הצבאי ואם צה"ל יתן כאמור אישור לעבודה פרטית, הדבר ישקל בבוא העת בחיוב. הוא הדין לגבי המבקש 2, סמוך לאותו מועד אם לא יהיה שינוי כאמור בהחלט אשקול בחיוב להקל בתנאי שחרורו שכן לא ניתן להתעלם מהעובדה שעד אז יחלפו חודשים רבים מאז ההחלטה הראשונה ואם הוא באמת ובתמים ממשיך לשרת בצה"ל והוא חייל טוב קרוב לוודאי ניתן יהיה להקל בתנאי השחרור.
לכן, לעת הזו בשלב זה לא מצאתי מקום להעתר לבקשה ואני מחליט לדחותה ככל שהיא מתייחסת לשני המבקשים.