כנגד הנאשם מוחמד אבו כליב (להלן:"
המשיב") הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים שעניינם סחר בנשק. במסגרת כתב האישום צוין כי כתב אישום זה בא הודות לפעולתו של סוכן משטרתי, ר"ל (להלן:"
הסוכן") שפעל בשליחת משטרת ישראל ורכש בהוראתה כלי נשק, תחמושת וסמים.
ב
אישום הראשון נטען כי ביום 9.10.11 הציע הנאשם למכור לסוכן אקדח בתמורה לסך של 21,000 ש"ח. בהתאם למוסכם, נפגשו השניים ביום 12.10.11 בחניון תחנת דלק פז הצמוד למסעדת מצה בחיפה. השניים נכנסו לשירותים שבמקום וביצעו העסקה, בה מסר המשיב לסוכן אקדח ובתמורה שילם לו הסוכן סך של 21,000 ש"ח. בגין מעשה זה, יוחסו למשיב עבירה של החזקת נשק, נשיאת נשק ועבירה של סחר בנשק בהתאם לסעיפי 144 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:"
חוק העונשין").
ב
אישום השני נטען כי ביום 29.10.11 הציע הנאשם לסוכן אקדח בתמורה ל 19,000 ש"ח. בהתאם למוסכם בין השניים, הם נפגשו ביום 30.10.11 באזור מרכזית המפרץ בחיפה וביצעו עסקה במסגרתה העביר המשיב לסוכן אקדח מסוג ברטה, מחסנית וחמישה כדורים, ובתמורה שילם הסוכן למשיב סך של 19,000 ש"ח. בגין מעשה זה, יוחסו למשיב עבירה של החזקת נשק, נשיאת נשק ועבירה של סחר בנשק בהתאם לסעיפי 144 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:"
חוק העונשין").
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.
המבקשת, הפנתה לעיקרי טיעון ובהם היא פירטה את עיקרי הראיות הקושרות המשיב למעשים המיוחסים לו. בין היתר, הפנתה המבקשת להודעות הסוכן המתארות את עסקאות הנשק; הקלטות המתעדות את השיחות בין המשיב לסוכן שעניינן עסקאות הנשק; וכן ראיות תומכות אחרות. לגישת המבקשת, המעשים המיוחסים למשיב, מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים, בהיותה עבירת ביטחון כאמור בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים. לגישתה קיימת מסוכנות קונקרטית, בהתחשב בטיב המעשים שהינם בעיקר סחר בנשק חם. כך גם הפנתה המבקשת לעברו הפלילי של המשיב הכולל הרשעה קודמת מיום 27.6.11 בגין עבירת אלימות שעניינה תקיפת זוגתו. עוד נטען כי בנסיבות אלו קיים חשש לשיבוש הליכי משפט על ידי התחמקות מהליכי משפט והשפעה על עדים. לנוכח האמור ביקשה המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.
בא כוח
המשיב, הסכים מהבחינה העקרונית לקיומן של ראיות לכאורה, אם כי הפנה לכמה תהיות שעלו, המצדדות, לגישתו, בשחרור המשיב. בא כוח המשיב, הפנה לכך כי אף לא אחת מהעסקאות עם המשיב מתועדות בווידיאו, או מתעדות הכלי בו נסע המשיב, זאת אף שהמדובר בשני מקומות בהן קיימות מצלמות. בנוסף כי לא עולה אף ראיה פורנזית, כגון טביעות אצבע או דנ"א הקושרת המשיב להחזקה בנשק וכן זיהוי הקולות שנעשה, נעשה על ידי הסוכן בלבד ולא על ידי זיהוי מדעי. כמו כן כי לא נערך עימות בין המשיב לסוכן, חרף בקשתו של המשיב לכך. בנוסף לכך הפנה בא כוח המשיב להימצאותם של מספר רב של טלפונים בחזקת בני משפחת המשיב, דבר המתיישב עם הגרסה לפיה הסוכן מכיר את כל בני משפחת המשיב. וכן הפנה בא כוח המשיב לתמלול התצפיתן שאינו מצליח לזהות את המשיב ומסר תיאור שונה לביגוד שהמשיב לבש.
מעבר לחולשה בראיות, טען בא כוח המשיב לנורמטיביות המשיב, כך שמלבד העבירות המיוחסות לו המשיב לא ביצע במהלך החודשים האחרונים עבירות אחרות, מעבר לאלו שהסוכן "הדיח" אותו לבצען. מעבר לכך נטען כי המשיב הינו נעדר הרשעות בעבירות מסוג העבירות המיוחסות לו, ולחובתו עבירה אחת משנת 2009, שעניינה שונה. בא כוח המשיב, הוסיף וטען כי המדובר בבחור צעיר הבא ממשפחה נורטמיבית, וניתן יהיה לשחררו לחלופת מעצר עם בטוחות גבוהות ובפיקוחם של מפקחים ראויים. לנוכח האמור, ובהתחשב בטיבו של הליך המעצר שאיננו בא על חשבון העונש ובהתחשב באפשרות בחינת שחרורו לחלופת מעצר, ביקש בא כוח המשיב להפנות עניינו של המשיב לבחינת תסקיר המבחן ולבחון אפשרות שחרורו.
בתגובה לאלו, הבהירה המבקשת כי במסגרת הודעה מיום 31.1.12 נכנס הסוכן לחקירת המשיב והטיח בו את עניין עסקאות הנשק, אם כי המשיב הכחיש. בנוסף כי המשיב הכחיש הימצאותו של קשר טלפוני עם המשיב דבר הסותר מחקרי תקשורת. מעבר לכך הדגישה המבקשת המסוכנות העולה מהמשיב בהתחשב במעשים המיוחסים לו וכן בהתחשב בעברו הפלילי הכולל תקיפה אלימת לבת זוגו, משכך לגישתה אין להפנות עניינו של המשיב לבחינת תסקיר המבחן.
דיון ומסקנות
ראיות לכאורה
עיינתי בראיות שבפניי, נתתי תשומת לבי לטענות בא כוח המשיב, חרף זאת הגעתי לידי מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה, בעלות עוצמה, להוכחת המעשים המיוחסים למשיב.
הסוכן המשטרתי פירט במסגרת הודעותיו המשטרתיות את מעורבות המשיב בעבירת הסחר בנשק. הסוכן תיאר במסגרת הודעתו מיום 19.1.12 [מסומן 5], את עסקת הנשק הראשונה בה קנה אקדח מהמשיב, וההעסקה נעשתה בתחנת הדלק ליד מסעדת מצה
"...קויה (הכינוי של המשיב ר.ש)
הביא לי את האקדח בתוך מגבת והעתון עטף את האקדח.." [שם ע' 2 ש' 20- 21; ראו בנוסף הודעת הסוכן מיום 12.10.11 מסומן 2]. כמו כן נמצאו לעסקה זו תמיכה בהקלטת שיחה בין המשיב לסוכן בה לכאורה מסכמים השניים נושא עסקת הנשק [ראו תמלול מיום 19.1.12 למ"ט 220/11 ומ"ט 221/11]. בהתאם להודעת הסוכן מיום 30.10.11 [מסומן 2], המתארת את התרחשות העסקה השנייה, במסגרת ההודעה הסוכן מסר
"...ואז קויה (הכינוי המשיב ר.ש)
נתן לי את האקדח, שאלתי את קויה אם האקדח הוא טוב ולא נתקע, קויה אמר לי שהוא לא נתקע אבל יש עלי שריטה ולהגיד לבן אדם שלי שהאקדח הזה לא לסלון אלא לעבודה..." [שם, ע' 4 ש' 21- 23] בנוסף נמצא תיעוד לסיכום בין המשיב לסוכן בנוגע לעסקת הנשק והמחיר שישולם [ראו מ"ט 228/11]
במסגרת חקירתו של המשיב מיום 31.1.12 [מסומן 6] התעמת הסוכן המשטרתי עם המשיב, והטיח בפניו כי הוא מכר לו נשקים בשתי הזדמנויות שונות. המשיב הכחיש זאת וטען כי הסוכן משקר [שם, ש' 92- 95]
בא כוח המשיב, הפנה במסגרת טיעוניו למספר נקודות שיש בהן להטיל ספק במהימנות הסוכן המשטרתי זאת בהתחשב בעברו הפלילי, וכן הפנה להיעדר קיומן של ראיות חיצוניות תומכות. אני סבור כי יש לדחות הטענות שהועלו בשלב זה של ההליך. שכן בשלב המעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר ב"פרכות" מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה[השוו בש"פ 352/11
ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11). פסקה 9 להחלטה] וככל שישנן טענות מעין אלה מן הראוי שהן יבואו לדיון בשלב ניהול ההליך העיקרי .
גרסת הסוכן לפיה קיבל נשק מהמשיב, נתמכת בהימצאות האקדח שנמסר לכאורה על ידי המשיב, וכן העברת הכסף למשיב. כמו כן ביצוע העסקה נתמך בתיעוד המלמד על סיכום פרטי העסקה בין הסוכן למשיב, וכן מתעד העסקאות עצמן. בנוסף לכך יש לדחות הטענה לפיה כלל הטלפונים שבידי המשיב הינם בחזקת כלל בני המשפחה, דבר שיש בו לכאורה להרחיק אשמתו של המשיב, בכך שמכשיר הפלפון המלמדים על השיחות עם המשיב ועל איכונו במקומות הרלוונטיים לעסקה לא היו בשליטת המשיב. זאת בייחוד עת שלא ניתן הסבר על ידי המשיב לאדם שהחזיק בטלפונים הניידים בזמנים הרלוונטיים על אף שהטלפונים הניידים היו לכאורה בהחזקתו הוא, וכן במתן הדעת לכך שהסוכן זיהה המשיב כמי שדיבר עמו באמצעות אותם טלפונים ניידים. בעניין זה אציין כיבשלב זה של ההליך, אף שלא נערך זיהוי מעבדתי לקולות, הרי שהמדובר בזיהוי קביל ומקובל במסגרת ההליך הפלילי, ובנסיבות העניין מספק לצרכי השלב הדיוני בו אנו נמצאים [ השוו: בש"פ 6466/06
עקול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.8.06) פסקה ד להחלטתו של השופט רובינשטיין וההפניות שם].
ככל שהדברים עניינם, בהיעדר הימצאות ראיות פורנזיות כגון ד.נ.א או טביעות אצבע על האקדח, הרי שעולה לכאורה שהאקדח נמסר שהוא עטוף במגבת ועיתון, וסביר שלא נמצאו על אלו ראיות פורנזיות בנות זיהוי. ומכל מקום כי חוזקן ההוכחתי של ראיות אלו הוא בהימצאותן ולא בהיעדרן. ככל שהדברים עניינם בהיעדר הפקת צילום למשיב מהמצלמות שלכאורה מוצבות במקומות בהן בוצעו העסקאות, אני סבור כי אין לאלה משקל ראייתי שלילי, זאת בהימצאות הראיות לכאורה הקיימות בתיק.
על כן, ככל שהדבר נוגע להליך המעצר, ועל פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, אני קובע כי די בראיות כפי שפורטו כדי לבסס עילת מעצר.
עילת מעצר ובחינת חלופת מעצר
באשר לעילת המסוכנות, אכן קמה עילת מסוכנות סטטוטורית, כקבוע בסעיף 21(א)(ג)(2) לחוק המעצרים, בהיותה עבירת בטחון כאמור בסעיף 35 (ב) לחוק המעצרים. בענייננו המדובר בשתי עבירות של סחר בנשק שנעשו לכאורה למטרות פליליות. עבירות שעניינן סחר בנשק, טומנות בחיקן סיכון גבוהה לציבור, כך נאמר:
"המסוכנות הנלווית לסחר בלתי חוקי בנשק, במיוחד על רקע פעילות הטרור לה נתונה החברה הישראלית ונוכח התרחבותה של הפשיעה המאורגנת בישראל, מצויה ברף גבוה ביותר. הסחר הבלתי חוקי בנשק מניח אפשרות כי כלי נשק יגיעו בתנועת הסחר לידי גורמי טרור או לארגוני פשיעה, וישמשו בידי רוכשיהם כלי הרג שיופעלו כלפי אזרחים תמימים, תוך חשיפת תושבי ישראל לסיכון חמור ביותר" [ראו את בש"פ 817/09
דראר ג'אבר נ' מדינת ישראל (1.3.09)].