החלטה בתיק מ"ח 73/14

1.             לפניי בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש נביל אלסייד, הורשע בבית משפט השלום בביצוע עבירות גרימת תאונת דרכים לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; גרימת חבלות של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; אי מתן זכות קדימה לרכב ביציאה משביל עפר לפי תקנה 64(א)(ב)(2) לתקנות התעבורה. על המבקש נגזרו עונשים של שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשי פסילת רישיון נהיגה (מסווגת כך שיוכל לנהוג על רכב בדרגה 1C), קנס כספי ועונשים מותנים. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי כנגד ההרשעה וכנגד גזר הדין - נדחה.

הרקע לבקשה למשפט חוזר

2.             על פי כתב האישום שהוגש כנגד המבקש, ביום 3.7.2008 בסמוך לשעה 20:00 נהג המבקש ברכב פרטי מתוצרת סובארו, מכיוון כביש עפר לכיוון כביש 31. ברכבו של המבקש היה נוסע בשם סייד מאהר (להלן:מאהר). המבקש החל לחצות את כביש 31 לרוחבו, תוך שהוא חוסם את דרכו של רכב נוסף שנסע על כביש 31, בלי לתת לרכב הנוסף זכות קדימה. הרכב הנוסף התנגש חזיתית בדופן ימין של רכבו של המבקש. על פי כתב האישום, כתוצאה מההתנגשות, נגרמו למבקש ולמאהר חבלות של ממש. המבקש סבל מסובלוקסציה של 2-1 C ואילו מאהר סבל מכריתת טחול, פנאומוטורקס, קונטוזיה של ריאה מימין, שברים בצלעות, קרעים בכליה הימנית, שברים באגן וחבלות נוספות. הנהג שנהג ברכב הנוסף ונוסעים שהיו יחד עימו נחבלו אף הם. שני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה ניזוקו.

3.             נקודת המחלוקת העיקרית בתיק הייתה זהות הנהג ברכב הפוגע. המבקש טען כי מאהר היה זה שנהג ברכב בזמן התאונה. מאהר, מצדו, טען שהמבקש היה הנהג. בבית משפט השלום העידו בין היתר עד ראייה שהגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה; מאהר; המבקש; נוסעים ברכב הנוסף; ובוחן התנועה המשטרתי. כן הוגשו ראיות נוספות ביניהן הודעות העדים במשטרה, צילומים של הרכבים המעורבים לאחר התאונה ודו"ח בוחן התנועה המשטרתי מיום 23.10.2008 (להלן: דו"ח בוחן התנועה המשטרתי). מסקנתו של בוחן התנועה המשטרתי הייתה כי הרכב הנוסף התנגש חזיתית בדופן ימין של הרכב בו נסעו המבקש ומאהר. על בסיס מסקנה זו ובהסתמך על עדויותיהם של המבקש, מאהר, עד הראייה והנהג של הרכב הנוסף, הסיק בוחן התנועה המשטרתי כי הנהג ברכב היה המבקש. יצוין, כי דו"ח בוחן התנועה המשטרתי הוגש על-ידי המבקש בהליך שלפניי, אך בשל תקלה נשמט מהדו"ח שהוגש עמוד מספר 3. על-פי החלטתי מיום 22.1.2014, הגיש המבקש ביום 26.1.2014 את הדו"ח במלואו. 

4.             לאחר בחינת חומרי החקירה, הראיות וגרסאות הצדדים המעורבים, מצא בית משפט השלום (סגן הנשיא ד' לנדסמן) כי הנהג היה המבקש והרשיעו בעבירות המפורטות לעיל שיוחסו לו בכתב האישום (ת"ד (ב"ש) 195-09 מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' אלסייד (18.7.2012)). טעמיו של בית משפט השלום לכך שהנהג היה המבקש היו אלה:  ראשית, בית המשפט מצא כי עדותו במשפט של עד הראייה רמדאן אלסייד (להלן: עד הראייה) מהימנה. כפי שנקבע, עד הראייה הגיע למשטרה חודשיים לאחר קרות התאונה על מנת לספר את שראה, נוכח המחלוקת שנתגלעה בדבר זהות הנהג בעת התאונה. גרסתו של עד הראייה הייתה כי הוא הגיע למקום התאונה בסמוך לאחר התרחשותה, וראה את המבקש יושב במושב הנהג ואת מאהר יושב במושב הנוסע ליד הנהג. כן העיד כי מאהר חולץ מהרכב דרך דלת הנהג. בית משפט השלום ציין כי עד הראייה דבק בגרסתו וחזר עליה מספר פעמים. בית משפט השלום הוסיף וציין כי מדברי העד עלה אמנם שיש לו היכרות מוקדמת עם המבקש ועם מאהר, כיוון שהם "משפחה" (כלשונו של עד הראייה בחקירתו במשטרה) וכיוון שמאהר הוא גיסו של עד הראייה. יחד עם זאת, נקבע כי אין לייחס לקרבה המשפחתית משקל רב במסגרת הערכת המהימנות, שכן עדותו של עד הראייה נתמכה בראיות נוספות שהוגשו במשפט: טענת עד הראייה כי מאהר חולץ מהרכב דרך דלת הנהג נתמכה בדו"ח בוחן התנועה המשטרתי ותמונות הרכב (המלמדות על עצמת הפגיעה שספג הרכב מצד ימין); עדותו של עד הראייה לפיה מכנסיו של מאהר היו תפוסות בדלת הימנית של הרכב, נתמכה במסמך רפואי בו צוין כי מאהר הגיע לבית החולים כשבגדיו גזורים; מצבו החמור של מאהר לאחר התאונה תמך בטענת עד הראייה כי הוא ישב במושב הנוסע, שכן הרכב נפגע מצד ימין; בדומה לטענת עד הראייה ובניגוד לטענת המבקש, במסמך של מד"א צוין כי המבקש היה בהכרה לאחר התאונה; טענתו של עד הראייה לפיה לאחר התאונה לא ישב איש במושב האחורי של הרכב מתיישבת עם גרסתו של נהג הרכב הנוסף שטען כי לאחר התאונה לא היה איש במושב האחורי וכן עם העובדה כי הן המבקש, הן מאהר חולצו דרך דלת הנהג.  שנית, נמצא כי הפציעות של המבקש ושל מאהר, כפי שתוארו בתעודות הרפואיות, מתיישבות עם המסקנה כי הנהג היה המבקש.  שלישית, בית המשפט מצא כי עדותו של המבקש רצופה סתירות ואי דיוקים, המעיבים על מהימנותו. כך, בתחילה טען המבקש שהרכב בבעלות אביו, בהמשך אמר שהרכב בבעלות אימו ולבסוף טען כי "הרכב שנהגתי בו של אבא שלי, אבל אבא שלי שם את הרכב על שמי שהייתי קטן, ובגלל הבטחת הכנסה הרכב על שם שלי" (ההדגשה הוספה - מ"נ) (עמוד 27 לפרוטוקול, מול שורות  23-22). בית משפט השלום קבע כי באמרה זו של המבקש, "הרכב שנהגתי בו...", הודה המבקש בלי משים בכך שהוא נהג ברכב. המבקש אף נשאל בחקירה הנגדית כיצד ייתכן שהוא ישב במושב הנוסע שליד הנהג, אך לא נפגע כמעט בתאונה. המבקש השיב כי הוא פחד ו"ברח" לחלק האחורי של הרכב, ולכן לא ספג פגיעות קשות בגופו. אולם, כאמור לעיל, מעדותם של עד הראייה ושל הנהג ברכב הנוסף עלה כי לאחר התאונה לא ישב איש במושב האחורי.  רביעית, בית המשפט מצא כי עדותו של מאהר מהימנה: מאהר עומת עם טענת המבקש לפיה מאהר לקח את מפתחות הרכב מאביו של המבקש, אולם מאהר הסביר שהדבר לא ייתכן שכן באותה תקופה שהה אביו של המבקש בסעודיה. עובדת שהייתו של אביו של המבקש בסעודיה באותה עת נבדקה במסוף ביקורת הגבולות ונמצאה נכונה.  חמישית, בית המשפט מצא כי עדותה של אימו של המבקש, אשר העידה להגנתו, אינה מהימנה. נקבע, כי אימו של המבקש שיתפה פעולה עם גרסתו המאוחרת של המבקש, לפיה מאהר לקח את מפתחות הרכב מאימו של המבקש (בעוד שבתחילה טען המבקש כי מאהר לקח את מפתחות הרכב מאביו). בית המשפט הוסיף וקבע כי האם העידה בפניו שהיא לא ראתה מי נהג ברכב, ולכן אין מקום לייחס לעדותה ביחס לזהות הנהג משקל רב. יתר על כן, נקבע כי גרסתה של האם לפיה במועד התאונה היה המבקש בבאר-שבע עומדת בסתירה עם כלל הראיות בתיק, לרבות עם גרסתו של המבקש עצמו. נוכח האמור לעיל, קבע בית משפט השלום כי הוכח מעל כל ספק סביר כי המבקש נהג ברכב בעת התאונה. כן נקבע, בהסתמך על דו"ח בוחן התנועה המשטרתי והמסמכים שצורפו לו, כי המבקש אחראי לקרות התאונה. המבקש הורשע במיוחס לו בכתב האישום. בגזר הדין הוטלו על המבקש כאמור לעיל מאסר בעבודות שירות, פיצוי כספי, פסילת רישיון נהיגה ועונשים מותנים.

5.             המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי כנגד ההרשעה וכנגד גזר הדין. בערעורו, טען המבקש כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי הוא היה הנהג ברכב ולא מאהר. בית המשפט המחוזי (השופטת ט' חיימוביץ) דחה את הערעור (עפ"ת (ב"ש) 3118-09-13 אלסייד נ' מדינת ישראל (5.12.2013)). בית המשפט המחוזי עמד על כך שהרשעתו של המבקש נסמכה על ממצאי מהימנות, בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. כן נקבע לגופו של עניין כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום מעוגנות היטב בראיות, וכי הן מבוססות על היגיון ושכל ישר ולא רק על התרשמות מהעדים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי עד הראייה, אשר על עדותו השתית בית משפט השלום בין היתר את מסקנותיו, ציין אמנם כי הוא ומאהר "משפחה", אך בנוסף טען כי גם הוא והמבקש "משפחה". טענה זו לא נסתרה בראיות ההגנה. אי לכך, נקבע כי העובדה שעד הראייה הוא גיס של מאהר וקרוב משפחה רחוק יותר של המבקש, אינה הופכת אותו בהכרח לבעל אינטרס לשקר לטובתו של מאהר. בית המשפט המחוזי עמד על כך שמדו"ח בוחן התנועה המשטרתי והתמונות שצורפו לו עולה כי צידו הימני של הרכב נפגע קשה מאוד (שתי הדלתות הימניות של הרכב וצידו הימני של גג הרכב נמעכו כליל), בעוד שצד שמאל של הרכב לא נפגע כלל. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מאהר נפגע קשות בחלקו הימני של גופו והיה מאושפז במשך חודש במחלקת טיפול נמרץ, ואילו המבקש לא סבל מפגיעות קשות ושוחרר מבית החולים כעבור יום עם קיבוע בצווארו. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה, קשה להלום את טענת המבקש כי הוא ישב במושב הנוסע הקדמי, אשר ספג כאמור את עיקר הפגיעה בתאונה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקש לפיה היה מקום לחקור לעומק את קשרי המשפחה בין הגורמים המעורבים - המבקש, מאהר ועד הראייה. יחד עם זאת, נקבע כי אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגיע בית משפט השלום, כיוון שדי בראיות שהובאו על מנת להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנהג ברכב היה המבקש. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הסתירות בעדותו של המבקש מצדיקות את דחיית גרסתו כלא אמינה. נוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על הכרעת הדין. כן נדחה הערעור על גזר הדין.

הבקשה למשפט חוזר ותגובת המשיבה

6.              המבקש הגיש בקשה למשפט חוזר מכוח סעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט. בד בבד עם הגשת הבקשה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

7.             לטענת המבקש, בהרשעתו נגרם לו עיוות דין הנובע מאי הבאת ראיות מהותיות. לטענתו, ראיות מהותיות אלה עשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. נטען כי ראיות אלה - חוות דעת מטעם המבקש ומסמכים שצורפו לה (להלן: חוות הדעת) - היו ידועות לסנגורו של המבקש בהליכים הקודמים בעניינו, אך סנגורו בחר שלא להציגן במהלך בירור המשפט. לטענת המבקש, חוות הדעת מעלה חשש ממשי לכך שהנהג ברכב היה מאהר ולא המבקש. על כן, לטענתו, היא מהווה ראייה חדשה שיש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט. המבקש טען, בהסתמך על חוות הדעת, כי בוחן התנועה המשטרתי שגה בקובעו כי רכבו של המבקש נפגע במוקד אחד, וכי למעשה מוקד הנזק לרכב היה כפול - הן בחלק האחורי ימני של הרכב, הן בחלק הקדמי ימני של הרכב. בנסיבות אלה, טען המבקש, הוכח בחוות הדעת כי רכבו הסתחרר ופגע פעמיים ברכב השני, ולכן, גם מי שישב במושב הנהג יכול היה להיפצע קשה מן התאונה. המבקש טען גם כי פגיעות בתא הנהג, כדוגמת לוח השעונים ההרוס, תומכות במסקנה זו. אי לכך, נטען כי קביעת הערכאות הקודמות לפיה פציעותיו של מאהר תומכות במסקנה שהוא לא נהג ברכב - מוטעית. המבקש הוסיף וטען כי דו"ח פאראמדיק שצורף לחוות הדעת מיום התאונה (להלן: דו"ח הפאראמדיק), בו צוין כי לאחר התאונה מאהר היה בהכרה, סותר את עדותו של עד הראייה לפיה מאהר לא היה בהכרה ומעיב על מהימנותו. לטענת המבקש, לו הייתה חוות הדעת מוצגת על-ידי בא כוחו בערכאות הקודמות, היה עולה בידי המבקש להציג "גרסה סבירה מגובה בראיות אשר למצער מעוררת ספק בגרסתה של המשיבה" (פסקה 32 לבקשה למשפט חוזר). נוכח האמור לעיל טען המבקש כי מן הראוי להיעתר לבקשתו לעריכת משפט חוזר מכוח העילות הקבועות בסעיף 31(א)(2) ובסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

8.             המשיבה הגישה תגובה לבקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות. לטענת המשיבה, הבקשה אינה מגלה עילה למתן משפט חוזר וכפועל יוצא מכך לא קמה למבקש עילה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. נטען, כי בבקשתו הסתמך המבקש על חוות הדעת, אך לא הסביר מדוע ראייה זו, שהייתה יכולה להיות מוגשת במהלך ההליכים הקודמים בעניינו, מוגשת רק עתה. לטענתה, הסבריו של המבקש לפיהם בא כוחו בערכאות הקודמות בחר שלא להגיש את חוות הדעת אינם מניחים את הדעת. המשיבה טענה גם כי עיון בחוות הדעת מעלה כי אין די בה על מנת לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. לטענתה, חוות הדעת אינה קובעת באופן חד משמעי כי הנהג היה מאהר ולא המבקש. עוד נטען כי חוות הדעת אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהובאו במשפטו של המבקש.

דיון והכרעה

9.             לאחר שעיינתי בבקשה, בצרופותיה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילה העיקרית עליה מצביע המבקש לעריכת משפט חוזר היא העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. עילה זו עניינה קיומן של עובדות או ראיות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר הקיים, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנאשם. הראייה עליה מצביע המבקש שיש בה לכאורה להקים עילה זו בעניינו היא חוות הדעת והמסמכים שצורפו לה, אשר הוגשה לראשונה בהליך שלפניי.

10.          בית משפט זה חזר ושנה כי לא כל עובדה או ראייה חדשה מקימה את העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. נדרשת עובדה או ראייה שיש בה אמינות לכאורית, ושיהיה בה, או בהשתלבותה עם החומר שהיה בפני בית המשפט, כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט (ראו למשל: מ"ח 4811/12 סאלם נ' מדינת ישראל, פסקאות 26-24 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (2.5.2013) (להלן: עניין סאלם)). כפי שנפסק, "לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה, המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חלופית. אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת..." (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 498, 501 (1984); כן ראו: מ"ח 3975/13 אלדן תחבורה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 8 להחלטתי (29.10.2013) (להלן: עניין אלדן תחבורה); מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל, פסקה 13 להחלטתו של השופט א' א' לוי (5.9.2005) (להלן: עניין שוורץ)).

11.          לא די בחוות הדעת ובמסמכים שצורפו לה על מנת להוכיח את העילה האמורה למשפט חוזר. הכרעת דינו של בית משפט השלום נסמכה על ממצאי עובדה ומהימנות שפורטו בהרחבה לעיל. בית משפט השלום הסתמך על עדויותיהם של מאהר ועד הראייה שנמצאו מהימנות, בין היתר משום שהן השתלבו עם ראיות נוספות שהובאו במשפט. כן הסתמך בית משפט השלום על כך שבעדותו של המבקש נמצאו סתירות ואי דיוקים. יצוין, כי הן בית משפט השלום, הן בית המשפט המחוזי בפסק דינו בערעור הדגישו את "פליטת הפה" של המבקש במהלך החקירה הנגדית, לפיה "הרכב שנהגתי בו של אבא שלי..." (ההדגשה הוספה - מ"נ). על רקע זה, אפנה לבחון את חוות הדעת על בסיסה מתבקש משפט חוזר. חוות הדעת, שהוגשה מטעם המבקש ונערכה על ידי בוחן התנועה חנניה דרעי, כוללת תיאור של החומר העובדתי עליו נסמך מר דרעי בהכנת חוות הדעת; תיאור עובדות המקרה בקצרה; אפיון פרטי המעורבים בתאונה; והתייחסות לממצאי בוחן התנועה המשטרתי ביחס לתאונה. לחוות הדעת צורפו מספר מסמכים: דו"ח הפאראמדיק הנזכר לעיל; דו"ח בוחן התנועה המשטרתי; תצלומים; הודעות המעורבים במשטרה; ומסמכים נוספים. חוות הדעת מעלה טענה לפיה בניגוד לממצאיו של בוחן התנועה המשטרתי, במהלך התאונה התנגשו כלי הרכב המעורבים זה בזה בשני מוקדים, כך שהרכב בו נסע המבקש נפגע בשני מקומות שונים (בחלק הימני אחורי ובחלק הימני קדמי). פגיעות אלה, כך נטען, גרמו לסחרור הרכב. עוד צוין בחוות הדעת כי המושבים ברכב היו מוטים לאחור וכי מאהר והמבקש לא היו חגורים בחגורות בטיחות. מכך הסיק מר דרעי כי במהלך התאונה מאהר "נזרק" למושב האחורי שמאלי של הרכב. לטענתו, ממצא זה מתיישב עם דו"ח הפאראמדיק בו צוין כי מיקומו של מאהר לאחר התאונה היה במושב השמאלי אחורי. בחוות הדעת נטען גם כי פציעותיו של מאהר נגרמו מחלקים פנימיים של הרכב שנשברו בתאונה. נוכח האמור לעיל מצא מר דרעי כי "על פי הראיות לכאורה הנהג ברכב היה מאהר סייד" (פסקה 9.5 לחוות הדעת). 

12.          על רקע ממצאיו של בית משפט השלום, שאושרו בבית המשפט המחוזי בערעור, מסקנתי היא כי חוות הדעת האמורה אינה מהווה ראייה בעלת מסה קריטית, שיש בה, או בהשתלבותה עם החומר שהיה בפני בית המשפט, פוטנציאל להביא לשינוי תוצאות המשפט. הטעמים למסקנתי הם אלה:  ראשית, חוות הדעת נחתמה במסקנה כי על-פי "ראיות לכאורה" הנהג ברכב היה מאהר ולא המבקש. מכך עולה כי התזה המוצעת בחוות הדעתאיננה חד משמעית. על-מנת להקים את העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט לא די בהעלאת אפשרות היפותטית לפיה אופן הפגיעה ברכב בו נסעו מאהר והמבקש היה שונה מזה שנקבע בערכאות הקודמות, וכי אופן הפגיעה  מלמד כי מאהר הוא זה שנהג ברכב (ראו והשוו: מ"ח 1005/12 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (12.9.2012); כן השוו: עניין שוורץ, פסקה 16).  שנית, חוות הדעת אינה מתיישבת עם מכלול הראיות שהוגשו במשפט, בהן עדויותיהם של עד הראייה ושל מאהר שנמצאו כאמור מהימנות. אמנם, בין דו"ח הפאראמדיק לבין עדותו של עד הראייה קיימת סתירה, שכן בעוד שבדו"ח הפאראמדיק צוין כי מאהר היה בהכרה, עד הראייה העיד כי מאהר לא היה בהכרה (פסקה 7א להכרעת דינו של בית משפט השלום). אולם, לדעתי אין די בסתירה עליה הצביע המבקש על-מנת לקיים משפט חוזר. על פי דו"ח הפאראמדיק, מאהר נמצא מחוץ לרכב "שוכב בהכרה מלאה, עניים עצומות...". עוד צוין כי מצבו של מאהר "רציני". ייתכן כי נוכח מצבו הקשה של מאהר, טעה עד הראייה לחשוב כי הוא לא בהכרה. יצוין גם כי כאמור בדו"ח בוחן התנועה המשטרתי, גם הנהג ברכב הנוסף מסר לבוחן התנועה המשטרתי כי לאחר התאונה ראה ברכב השני את הנהג ולידו נוסע בלי הכרה. נוכח האמור לעיל, הסתירה עליה הצביע המבקש אינה מהותית.  שלישית, חוות הדעת אינה עולה בקנה אחד עם "פליטת הפה" של המבקש הנזכרת לעיל לפיה הוא נהג ברכב.  רביעית, חוות הדעת אמנם מציעה הסבר חלופי לפציעותיו של מאהר, אך אינה מציעה כל הסבר לכך שפגיעותיו של המבקש היו קלות יחסית. זאת, על אף שגם מר דרעי סבר בחוות הדעת כי רכבו של המבקש ספג פגיעות בצד ימין, הצד בו ממוקם מושב הנוסע ליד הנהג. נוכח האמור לעיל, חוות הדעת אינה ראייה המקיימת את הנדרש בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.  

13.          לדברים האמורים לעיל מתווסף מועד הגשת חוות הדעת על ידי המבקש. כפי שצוין בבקשה, הראיות שהגשתן התבקשה בהליך שלפניי היו בידיעתו של סנגורו של המבקש במהלך המשפט (פסקה 9 לבקשה). כידוע, במסגרת בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט בנוסחו כיום ניתן להציג עובדות או ראיות שעשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש, אפילו אם ניתן היה להביאן במשפט (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 560 (1999)). יחד עם זאת, הצגת ראיות זמן ניכר לאחר סיום המשפט, ללא טעם סביר לאי הצגתן בעת בירור המשפט, עשויה לעורר חשש בדבר אמינות הראיות (ראו: עניין סאלם, פסקה 24; ענייןאלדן תחבורה, פסקה 12), ואף עשויה להגדיל את משקלו של אינטרס סופיות הדיון באיזון בינו לבין הצורך בבירור האמת במסגרת בקשה למשפט חוזר. בענייננו המבקש לא טען כי חוות הדעת מבוססת על ראיות שלא ניתן היה להציג במשפט, ואף לא הציע הסבר מניח את הדעת לעובדה שחוות הדעת הוגשה רק עתה. הצידוק היחיד להגשה המאוחרת של חוות הדעת מצוי בטענת המבקש לפיה בא כוחו "בחר להתעלם" מהראיות עליהן מושתתת חוות הדעת. אולם, טענה זו נטענה באופן כללי ובלי ביסוס מספק. המבקש אף נמנע מלצרף התייחסות מטעם בא כוחו לנושא, כפי שמתחייב כאשר מועלית טענה מסוג זה (ראו: מ"ח 3849/10 ברהום נ' מדינת ישראל, פסקה 7 להחלטתי (5.8.2010); מ"ח 4515/13 זיד נ' מדינת ישראל, פסקה 4 להחלטתי (3.10.2013)). כאשר מדובר בראיות שהיו בחזקת המבקש ולא הוצגו, על המבקש מונח הנטל להסביר מדוע הן מוצגות רק בשלב כה מאוחר (מ"ח 7/07 ברמן נ' מדינת ישראל, פסקה 4 להחלטתי (22.8.2007)). נטל זה לא הורם. אף אם לא ניתן לחסום את המבקש מלבסס את בקשתו למשפט חוזר על חוות הדעת, נסיבות הגשתה של חוות הדעת מעוררות ספק בדבר משקלה הראייתי. ראו גם את הערתו של הנשיא א' ברק ב-מ"ח 8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 746 (2000), לפיה "לו הייתה בקשתו של המבקש [ליתן משפט חוזר משום שנפלה טעות בזיהויו כמי שנהג ברכב שהיה מעורב בתאונת דרכים - מ"נ] מתמצה בטענה שרק עתה נפנה [המבקש - מ"נ] לקבל חוות-דעת מומחה (או מומחים) התומכת בגירסתו - הגם שלכאורה לא היה דבר שמנע ממנו או מעורך-דינו לעשות כן בשעתו - קרוב לוודאי שהייתי דוחה את הבקשה ..." (עמוד 759; ראו גם: מ"ח 10491/07 בן נר נ' מדינת ישראל (16.4.2008)). נוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי אין בראייה החדשה שהציג המבקש - חוות הדעת - את המשקל הסגולי הנדרש המצדיק עריכת משפט חוזר.

14.          אף לא קמה למבקש העילה למשפט חוזר שבסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. עניינה של עילה זו הוא בשאלה אם נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין. כפי שנפסק, "בבואו לדון על פי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, משקיף בית המשפט ב'מבט על' על ההליך כולו, ובוחן, אם קיים חשש של ממש כי נפלו בהליך פגמים דיוניים חמורים" (עניין סאלם, פסקה 27). בענייננו, טען המבקש כי נגרם לו עיוות דין שכן בא כוחו נמנע מלהציג את חוות הדעת שהיה בכוחה לשנות את תוצאות המשפט. דין טענה זו להידחות. כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש מקום לייחס משקל רב לחוות הדעת. לפיכך, אי הגשתה אינו עולה כדי פגם דיוני חמור (ראו והשוו: מ"ח 2930/10 אקוקה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (27.2.2012)). אשר לטענה בדבר הכשל בייצוג, הרי שכאמור לעיל, המבקש טען לכך באופן כללי בלבד, ואף נמנע מלהביא את עמדתו של בא כוחו בערכאות הקודמות. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לטענה בדבר כשל בייצוג. 

15.          הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

           ניתנה היום, ‏‏‏‏כ"ו בשבט, התשע"ד (27.1.2014).