החלטה בתיק מ"ח 6839/04

1.       זוהי בקשתו השלישית של המבקש, יוחאי כנפו, כי בית המשפט יורה על קיומו של משפט חוזר בעניינו. שתי בקשותיו הקודמות  נדחו, כמו גם עתירה שהגיש המבקש להורות על קיומו של דיון נוסף בעניינו.

          סקירתם של ההליכים שהתקיימו בעניינו של המבקש, נכללה בהחלטתי במ"ח 529/02:

 1.   בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בסמוך לשעה 16:00 של יום 1.9.98, פגש המבקש אשה, עולה חדשה מרוסיה (להלן - המתלוננת), והציע לה להילוות אליו לביתו, על מנת שתבצע עבודות ניקיון בשכר. המתלוננת נעתרה להצעה, ולאחר שהמבקש הראה לה את הבית, והשניים קבעו שהמתלוננת תתחיל לעבוד ביום המחרת, הדף המבקש את המתלוננת והפילה על ספה הנמצאת באחד החדרים, הפשיטה בכוח מבגדיה, ואחר כך אנס אותה ונשך אותה בלחייה, וכל זה תוך השמעתו של איום כי אם תצעק, יהרגנה.

       בגין מעשים אלה יוחסו למבקש עבירות אינוס והדחה בחקירה, עבירות לפי סעיפים 345(א)(1) ו245-(ב) לחוק העונשין.

2.    המבקש, אשר כפר בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו, טען כי אמנם פגש את המתלוננת ביום אשר צוין בכתב האישום, אך היתה זו המתלוננת אשר פנתה אליו וביקשה ממנו להעסיקה בעבודות ניקיון. במהלך שיחתם סירבה המתלוננת להיכנס לדירה, ולאחר שלא הגיעו לעמק השווה בדבר שכרה של המתלוננת, הלכה האחרונה לדרכה.

       בפתח שלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי, טען המבקש, ולראשונה בהליכים שנפתחו נגדו, כי בשעה שבה על פי גרסת התביעה בוצעו העבירות, הוא שהה במקום אחר.

3.    בית המשפט המחוזי החליט להעדיף את גרסתם של עדי התביעה, שבמרכזן עמדה עדות המתלוננת. עדות זו נתמכה בדבריה של אחותה, אליה הגיעה המתלוננת לאחר שהותקפה, ואותה שעה היא היתה רועדת, נסערת ונרגשת, ולחייה אדומה. יותר מכך, חרף טענת המבקש בחקירתו לפיה המתלוננת לא נכנסה כלל לדירה, ידעה המתלוננת לתאר את פנים הדירה, ואף ידעה פרטים על בני משפחתו של המבקש שתצלומיהם היו תלויים בתוך הדירה. זאת ועוד, התברר שהמתלוננת גם תארה בדייקנות את בגדיו של המבקש בעת שפגש אותה, וכן את המכנסיים שהחליף לאחר שכפה את עצמו עליה. ואם בכל אלה לא די, מתברר שבפיו של המבקש היו גרסאות שונות לגבי שעת מפגשו עם המתלוננת. באחת מהודעותיו הוא טען שהמפגש היה בשעה 14:00, בהודעה אחרת הוא נקב בשעה 16:00, ולשיאו הגיע בבית המשפט, כאשר טען כי המפגש התקיים בשעה 22:00. ולא למותר להדגיש, כי אין ספק כלל שהמפגש היה בסביבות השעה 16:00, הואיל וכבר בשעה 16:45 הוזעקה המשטרה כדי לטפל בתלונה.

       לנוכח כל האמור, מצא בית המשפט המחוזי שהתביעה הוכיחה את הנטען על ידה בכתב האישום, אולם בסייג אחד, שלא בוצעה עבירה מוגמרת של אינוס, אלא ניסיון לאינוס בלבד, ובאשר לעבירת ההדחה בחקירה, סברו שופטי הרוב, כי עבירה זו לא הוכחה, ומאידך הוכח שהמבקש ביצע עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בעקבות הרשעתו של המבקש, גזר לו בית המשפט המחוזי 6 שנות מאסר, והורה על הפעלתו של עונש מאסר על תנאי בן 3 שנים, במצטבר, כך שעל המבקש לשאת בעונש כולל של 9 שנות מאסר.

4.    הרחבתי בתיאורן של הראיות כדי להבהיר כי ההכרעה בבית המשפט המחוזי היתה הכרעה עובדתית, ואף שגם בסוג זה של ראיות קורה שבית המשפט מגיע לתוצאה שגויה, אין לומר זאת על המקרה הנוכחי, הואיל והרשעת המבקש היתה מבוססת היטב.

       אך לא כך סבר המבקש, שפנה לבית המשפט העליון בערעור, שם טען כי בית המשפט המחוזי מנע ממנו מלעיין ברשומות רפואיות ביחס למצבה הנפשי של המתלוננת. כאן המקום להבהיר, כי לבית המשפט הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית בעקבות בדיקתה של המתלוננת בבית החולים "אברבנאל", וממנה עולה כי היא סובלת מפיגור שכלי קל, ויכולתה הקוגניטיבית בינונית, אך עם זאת תפיסתה ביחס לסיטואציות בין-אישיות ובוחן המציאות, תקינים. ואם חרף כל אלה החליט בית המשפט המחוזי לתת אמון בגרסתה של המתלוננת, היה זה משום שהתרשם בעת הופעתה בפניו, כי חרף מגבלותיה היא דוברת אמת, ובלשונו (בעמ' 12 של הכרעת הדין):

"ראיתי ושמעתי את עדות המתלוננת בבית המשפט והתרשמתי כי המתלוננת הינה אשה רפת שכל ובלתי מתוחכמת ואין ספק בלבי כי עדותה עדות אמת ואין ביכולתה לרקום עלילת שווא זדונית מעין זו נגד הנאשם, אותו כלל לא הכירה עובר לפגישתם ביום האירוע...".

5.    חרף האמור, נתבקש בית המשפט העליון לקבל כראיות נוספות בשלב הערעור, חומר רפואי שנמצא בידי התביעה ולא נמסר לעיון ההגנה, והכוונה לדו"חות על אשפוז המתלוננת בעבר, דו"חות של ועדת אבחון ועוד. במהלך הדיון בערעור התברר, כי בית המשפט המחוזי לא עיין כלל בחומר זה, ועל כן החליטה ערכאת הערעור להנחות את הערכאה הדיונית לשוב ולעיין ברישומים הרפואיים, על מנת לקבוע אם להמשיך ולקיים לגביו את החסיון או לגלותו, כולו או מקצתו, למבקש.

       בהחלטתו מיום 4.10.99, קבע בית המשפט המחוזי כי למעט שני מסמכים מהם הוסר החסיון, יש לדחות את הבקשה ביחס לחומר הרפואי האחר, באשר מסמכים אלה: "אינם רלוונטיים כלל ועיקר ואין בהם כדי להועיל להגנתו של הנאשם. ובאיזון שבין זכות הפרטיות של המתלוננת ובני משפחתה והאינטרסים המוגנים העומדים בבסיס ה'חיסיון הרפואי', החיסיון הפסיכולוגי, והחיסיון המוענק למי שנזקק לשירותו של עובד סוציאלי - לבין זכותו של הנאשם שהגנתו לא תיפגע - גוברת זכות הפרטיות של המתלוננת ובני משפחתה".

6.    בהתחדש הדיון בפני בית המשפט העליון, עיין גם הוא בחומר החסוי, ולמעט מסמך נוסף אחד שהחליט לגלותו, הותיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו על כנה. עם זאת, התרשם בית המשפט, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית אשר הוגשה לערכאה הראשונה לא היתה מדויקת, הואיל ונראה שהמתלוננת סובלת מהלוסינאציות ותפיסה מוטעית של המציאות. עם זאת, לא מצא בית המשפט העליון מקום לשנות מהרשעת המבקש, וכך נימק את החלטתו:

"...יריעת המריבה שהעמיד המערער במשפט היתה רחבה ביותר : הוא הכחיש את ביקורה של המתלוננת בדירתו, דא עקא שנמצאו ראיות אובייקטיביות שתמכו בגירסת המתלוננת: היא ידעה לתאר את הדירה ותכולתה ואת הבגדים אותם לבש המערער; רק במהלך הדיון העלה המערער טענה של אליבי שלקתה בסתירות חמורות; נוכח עובדות אלו וגרסאותיו הסותרות של המערער קיבל בית המשפט המחוזי את גירסת המתלוננת ועדיה ולענין זה לא ראינו את החומר הפסיכיאטרי הנוסף שהחיסיון ממנו הוסר כרלבנטי...".

7.    המבקש, אשר לא השלים עם תוצאה זו, הגיש לבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף, אותה נימק בכך שבקשתו עוסקת בשאלה עקרונית, האם חשיפת חומר ראיות בהליך הערעור מחייב את החזרת התיק לדיון לבית המשפט המחוזי. ביום 4.3.01 נדחתה בקשתו על ידי כב' הנשיא, אשר ציין, כי אין בבקשה דבר המצביע על קיומה של עילה לדיון נוסף, ובלשון כב' הנשיא תוך שהוא סוקר את ההליכים הקודמים:

"בנסיבות דנן, הורה בית משפט זה לבית המשפט המחוזי לבחון את הצורך בחיסיון שהוטל על מידע רפואי שהיה קשור במתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לחשוף את המידע למעט שני מסמכים שאכן הובאו לידי ב"כ העותר. בית משפט זה, בדונו בערעור, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מתיר את חשיפתו של מסמך נוסף. בית המשפט ציין כי אין בכל המידע שהותר לחשיפה כדי להשפיע על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. על-כן, לא נקבעה בפסק הדין ההלכה אותה מבקש העותר ללמוד ממנו על-פיה אין להחזיר הדיון במצב מסוג זה לערכאה המקורית. כל שנקבע הוא, בנסיבות המקרה, כי החומר שנחשף בשלב הערעור לא היה רלבנטי להכרעתו של בית המשפט המחוזי. בכך, אין משום החלטה המהווה הלכה חדשה, קשה או חשובה במובן המבסס את התנאי הראשון הנדרש לקיומה של העילה שבסעיף 30ב) לחוק בתי המשפט. די בטעם זה בלבד כדי לדחות את העתירה".

2.       בקשות קודמות  לקיומו של משפט חוזר

                    לאחר דחיית עתירתו לקיום דיון נוסף, הגיש המבקש שתי בקשות לקיומו של משפט חוזר. באחת (מ"ח 529/02) הוא טען, כי חשיפת החומר החסוי רק בשלב הערעור, חייבה את החזרתו של התיק לשמיעה מחדש בפני בית המשפט המחוזי, ומשהדבר לא נעשה נגרם לו עיוות דין. את הבקשה הזו דחיתי, וכך נימקתי את החלטתי: "הגנתו [של המבקש] לא נפגעה עקב אי-חשיפתו של חלק מהחומר החסוי, הואיל ושתי הערכאות שבדקו חומר זה מצאו כי אין בו כדי לשרת את אותה הגנה. לא זו אף זו, מעיון בשניים מנספחיה של הבקשה הנוכחית - הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי, ופסק הדין בערעור - עולה, כי לא אי-חשיפתו של החומר החסוי בפני המבקש היא שהובילה להרשעתו, אלא העובדה שנמצא כי גרסתה של המתלוננת נתמכה בראיות חיצוניות שלא היה מקום לפקפק במהימנותן. ובמלים אחרות, גם אם מצבה הנפשי של המתלוננת היה כזה שחייב את בית המשפט לנקוט זהירות מיוחדת בטרם ניתן לבסס על עדותה הרשעה, עדיין אין בכך כדי להושיע את המבקש, הואיל וחרף הקשיים שמעוררת עדות זו, נמצא כי היא נתמכת בראיות מהימנות, המסלקות כל ספק ביחס למעורבותו של המבקש בעבירות בהן הורשע".