החלטה בתיק מ"ח 473/04

1.        זו בקשה לקיומו של משפט חוזר, והעובדות הדרושות לעניין הן אלו:

א.        לבית משפט השלום בחיפה הוגש בחודש אוקטובר 2001, כתב אישום בו נטען כי המבקש, אריה זיגלבוים, איים בפגיעה שלא כדין בשכנו עמו היה מסוכסך. נטען, כי בשעת מעשה אחז המבקש אחז בידו מספריים גדולים ואמר לשכנו, בין היתר: "אני אוציא לך את העיניים, רצית לקחת ממני את האקדח ואני אקבור אותך עוד, אתה תמות לפני, יהיה פה דם".

ב.        במהלך משפטו כפר המבקש בעובדות המפלילות שיוחסו לו. לטענתו, הוא שוחח עם עד התביעה גרגורי פייגין, שעסק אותה שעה בניקיון חדר המדרגות של הבניין, וטען בפניו כי הוא מבזבז מים. לפתע, פתח המתלונן את חלון דירתו והחל לקללו, ובעקבות כך עזב המבקש את המקום מתוך כוונה להזעיק פקח עירוני, אולם בשובו לזירה פגש בשוטרים.         

ג.        גרסתם של עדי התביעה היתה שונה. לטענת המתלונן, הוא שהה באזור המחסנים של הדיירים, לשם הגיע המבקש שהחל לקללו. לפתע נעלם המבקש, וכאשר חזר היו בידיו מספריים גדולים עמם איים לדקור אותו, הואיל ולגרסתו, המתלונן גרם לכך שהמשטרה לקחה מהמבקש אקדח שהחזיק. עדותו של המתלונן נתמכה בעדותה של דיירת אחרת באותו בניין, גב' זית מילכה, ובעדותו של גרגורי פייגין. בעדויות אחרונות אלו נתן בית משפט השלום אמון, והוא ביכר אותן על פני גרסתו של המבקש, אותה מצא כגרסה בה נתגלו סתירות פנימיות ודברים חסרי היגיון (ראו עמ' 26 להכרעת הדין).

           לאחר שהרשיע את המבקש, גזר לו בית המשפט קנס בסך 800 ש"ח, וכן 6 חודשי מאסר על-תנאי.

ד.        על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי, אולם ערעורו על ההרשעה נדחה, ומאידך התקבל הערעור על העונש בחלקו, כאשר המאסר המותנה הועמד על 45 ימים בלבד.

ה.        פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בחודש אפריל 2002, וכחלוף למעלה משנה פנה המבקש לבית המשפט העליון, ועתר להאריך את המועד לצורך הגשתה של בקשה לרשות לערער. כב' הרשם של בית משפט זה דחה את הבקשה, הואיל ולא היה בה הסבר סביר לשיהוי בהגשתה, וכן משום שהתרשם כי סיכוייה של הבקשה למתן רשות לערער, נמוכים.

2.        המבקש, המתקשה להשלים עם הרשעתו, עותר לקיומו של משפט חוזר, וביסוד בקשתו עומדת הטענה לפיה כרוך היה בהרשעה עיוות דין, באשר היא נסמכת על עדויות שקר שבדו מלבם שניים משכניו. כן טען המבקש, כי טעותו של בית משפט השלום נובעת מכך שהוא לא נתן את דעתו לעובדה כי בנסיבותיו המיוחדות של המבקש (בן 82 שנים, נכה בשיעור 100%, לאחר שני התקפי לב, וחולה אסטמה), לא יתכן כלל שהוא רץ וטיפס במדרגות לקומה הרביעית של הבניין כדי להביא מספריים ולאיים בהם על שכנו. לעניין זה הדגיש המבקש, כי לרשותו עמדה מעלית פרטית, ועל כן הטענה כי עלה במדרגות, כגרסתם של עדי התביעה, הינה חסרת היגיון ומשוללת יסוד. המבקש סבור כי כל אלה לא זכו לליבון ראוי בבית משפט השלום, משום שייצוגו על ידי סנגורו לקה בחסר. לטענתו, מאותם טעמים לא זכה ליומו גם בבית המשפט המחוזי, משום שבפני ערכאה זו הוא הופיע בגפו, וללא סיוע של מומחה לענייני משפט. לחלופין, טען המבקש, כי מעשיו, גם בהנחה שבוצעו, נכון לראותם כ"זוטי דברים", כהגדרתם של אלה בסעיף 34י"ז לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לקיומו של משפט חוזר, הואיל ולהשקפתו לא הוכחה עילה לקיומו. כן נטען, כי גרסתו של המבקש נבחנה על ידי שתי ערכאות, ונדחתה, וכך נכון לנהוג גם בבקשה הנוכחית.

3.        הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, נועדה לאפשר לבית המשפט לאזן בין שני עקרונות, האחד, הבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, והאחר הוא עקרון סופיות הדיון (מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1), 529; מ"ח 7558/97 סימון בן-ארי  נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1), 433; מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3), 354). וכאן ראוי להדגיש, כי הלכה היא שבדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית המשפט ממלא תפקיד של ערכאת ערעור נוספת, הואיל ונקודת המוצא היא שפסק הדין המרשיע נשוא הבקשה, ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), מוטל ספק בצדקתו, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, אין המבקש לקיים משפט חוזר יוצא ידי חובתו על ידי העלאתן של טענות כלליות וסברות לא מבוססות, ועליו להצביע על תשתית איתנה בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על השיקול של סופיות הדיון (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פד"י נא(4), 241).

4.        המבקש השתית את בקשתו על העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק, לאמור:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם עיוות דין."

           האמנם נגרם למבקש עיוות דין? סבורני שיש להשיב על שאלה זו בשלילה, ולהלן אבהיר את דברי.

א.        השגות המבקש כנגד הרשעתו הן טענות שגם אליבא דמבקש הן "טענות אשר מן הראוי להפנותן ולהעלותן בערכאת ערעור" (ראו סעיף 5 לבקשה). מכך עולה, שרק משום שבית משפט זה לא נעתר למבקש להאריך את המועד להגשתה של בקשה לרשות לערער, הוא הגיש את הבקשה לקיומו של משפט חוזר, והרי כבר אמרנו שהסעד בו עוסק סעיף 31(א) לחוק לא נועד לשמש הליך של ערעור נוסף.

ב.        אולם גם הטענה כאילו נמנעה מהמערער האפשרות להעלות את השגותיו כנגד הרשעתו בפני ערכאת ערעור, אינה נכונה, הואיל וערכאת הערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום הוא בית המשפט המחוזי, ולא בית המשפט העליון. ואכן, המבקש עשה שימוש בזכות הערעור, ואף שלא היה מיוצג על ידי עורך-דין בהליך זה, הרושם המתקבל מעיון בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוא, שהמבקש טען את כל שניתן היה לטעון כנגד הרשעתו והעונש שהושת עליו. וכך לדוגמה קיימת התייחסות מפורשת בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי לשתיים מהסוגיות המרכזיות בהן נימק המבקש את בקשתו הנוכחית: האמון שניתן בעדי התביעה, והמגבלות מהן הוא סובל בתנועותיו, וכך מצא הדבר את ביטויו בעמוד 3 של פסק-הדין:

"לפנינו הלין המערער על כך שבימ"ש קמא העדיף את גרסתם של המתלונן ושל העדה זית, על אף שאלה היו מסוכסכים איתו. לעניין טענה זו, נחה דעתנו שבימ"ש קמא בדק את הראיות, היה כאמור ער לטענה זו, ואף על פי כן האמין לשני העדים האלה ...

עוד טען המערער, שהוא נכה ושלא יתכן שהוא עלה שלוש קומות וחזר עם מספריים בידו, כפי שתיאר המתלונן. לא נוכל לראות בטענה זו משום הוכחה, שמסקנותיו של בימ"ש קמא הן מוטעות, הגם שאין מחלוקת כי המערער הינו נכה צה"ל, לא הובאו ראיות על כך שהוא סובל מקשיי ניידות באופן שהוא לא היה מסוגל לבצע פעילות פיזית כמתואר לעיל".