החלטה בתיק מ"ח 3713/11

           לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק). המבקש הורשע בעבירה של נהיגה בקלות ראש ונדון לעונש של פסילת רישיון נהיגה, פסילה על תנאי וקנס.

הרקע לבקשה

1.        המבקש הואשם בעבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. בכתב האישום נטען כי ביום 14.8.2006 בשעה 18:00 בצומת חנקין שבחולון, נהג המבקש בקלות ראש במונית שאותה הוא מפעיל. לפי הנטען, המבקש סטה מספר פעמים מנתיב נסיעתו וחסם נתיב נסיעה אחר, באופן מסוכן ובניגוד לחוק (להלן: האירוע).

2.        האירוע דווח למשטרה על-ידי נהגת שנהגה בנתיב הסמוך למונית, אשר חשה כי התנהלותו של נהג המונית מסכנת אותה (להלן: המתלוננת). המתלוננת הגישה את תלונתה בסמוך לאחר האירוע. במעמד זה מסרה למשטרה את מספר הזכות הציבורית של המונית (המופיע על "כובע" המונית). בהודעתה נרשם המספר 077. מספר ימים לאחר מכן, במענה לשאלון הבהרה, מסרה המתלוננת מספר דומה - 0777 (על כך עוד יורחב בהמשך). כפי שעולה מהבקשה שלפניי, בדיקת המספר שמסרה המתלוננת במאגרי משרד התחבורה העלה את מספר הזכות הציבורית של מוניתו של המבקש - 00777 - ובעקבות זאת הוגש נגדו כתב האישום הנזכר.

3.        המבקש, נהג מונית במקצועו, כפר באישום המיוחס לו וטען כי הוא לא הנהג שביצע את העבירה. חרף כפירתו, הרשיעו בית המשפט לתעבורה בתל אביב - יפו (כבוד השופט ע' נהרי בת' (תעבורה ת"א) 26816/08 מדינת ישראל נ' בקרינג (13.10.2009)) וזאת בעיקר על סמך עדות המתלוננת, שתיארה מעין מרדף שניהל אחריה נהג המונית. לעדות המתלוננת, שעשתה רושם אמין על בית המשפט, הצטרפה ההתאמה בין מספר המונית שמסרה המתלוננת לבין מספר המונית של המבקש, וכן העובדה כי חזותו הכללית של המבקש תואמת את החזות שנמסרה. בית המשפט הביע תהיה שמא ראיות אלה אינן מספיקות לצורך הרשעת המבקש, אולם בסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה כי עדותו המתחמקת של המבקש, שנמנע מלענות לשאלות בסיסיות כגון מהו מספר מוניתו וניסה להרחיק עצמו מן האירוע, מחזקת את משקל ראיות התביעה, באופן המכריע את הדין לחובתו.

4.        בעקבות זאת נדון המבקש לעונש של פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של חודשיים, פסילה על תנאי לתקופה של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים וקנס בגובה של 2,000 ש"ח.

5.        על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו. המבקש שב וטען כי לא הוכח שהוא נהג המונית המעורב באירוע. לטענתו, לא ברור כיצד המשטרה איתרה את מוניתו מתוך המספר שמסרה המתלוננת, במיוחד נוכח העובדה שבתחילה מסרה את המספר 077 ורק כמה ימים לאחר מכן מסרה את המספר 0777. עוד עתר המבקש להגיש ראיות חדשות, המוכיחות, לדבריו, כי ביום ובשעה הרלוונטיים לכתב האישום, הסיע במוניתו אדם בשם עו"ד עדי בית נר (להלן: עו"ד בית נר) ליעד מרוחק ממקום האירוע ולכן אין זה אפשרי כי הוא הנהג המעורב. מדובר בקבלה שהנפיק המבקש לעו"ד בית נר, המתעדת את הנסיעה המדוברת (להלן: הקבלה), וכן בתצהיר מטעם עו"ד בית נר המגבה את הטענה (להלן: התצהיר) (ראיות אלה רלוונטיות גם לבקשה שלפניי ולכן ארחיב את הדיון בהן בהמשך). לחילופין, עתר המבקש להקלה בעונשו. 

6.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור (כבוד השופטת ת' שפירא בע"פ (מחוזי ת"א) 7910/09 בקרינג נ' מדינת ישראל (7.3.2010)), תוך שאימץ את ממצאי המהימנות של בית המשפט קמא. נקבע כי גרסת המתלוננת עדיפה על פני גרסתו הבעייתית והחסרה של המבקש. באשר לשוני במספרים שנמסרו, צוין כי המתלוננת העידה כי היא זכרה במפורש את המספר 0777 בשל הדמיון בינו לבין שמו של משקה אלכוהולי מוכר. כן העידה כי הבלבול במספרים מקורו כנראה בטעות הקלדה של השוטרת שתיעדה את תלונתה. עוד קבע בית המשפט כי מהראיות עולה שבוצעו בדיקות עם נהגי מוניות אחרים והמסקנה היתה כי המבקש הוא הנהג המעורב. בית המשפט הוסיף כי גם אם עולה ספק כלשהו מהראיות, הרי שגרסתו הבעייתית של המבקש השלימה את החסר. עוד קבע בית המשפט, לאחר שעיין בראיות החדשות, כי הן אינן מבססות בצורה חד-משמעית את האפשרות שהמבקש עבד במקום אחר ביום האירוע; כי לא הוסבר באופן המניח את הדעת מדוע לא הוצגו הראיות כבר בערכאה הדיונית; וכי ממילא הגרסה העולה מהן סותרת את גרסתו של המבקש בבית המשפט קמא, לפיה לא עבד באותו היום. גם במישור העונש לא ראה בית המשפט להתערב ועל-כן נדחה הערעור, כאמור, על שני חלקיו.

7.        המבקש לא אמר נואש והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את הבקשה (כבוד השופט א' א' לוי ברע"פ 2264/10 בקרינג נ' מדינת ישראל, (23.3.2010)) בנימוק שאינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית כללית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. השופט לוי העיר בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם לגופם של דברים אין ממש בטענותיו של המבקש, הואיל ועדותו החלקית ומעוררת התמיהה אינה מותירה רושם אמין.

8.        לאחר כל זאת ריצה המבקש את עונשו, שעוכב עד לאותו מועד.

הבקשה למשפט חוזר

9.        המבקש לא השלים עם הרשעתו ופנה לסנגוריה הציבורית בבקשה שתייצגו בבקשה לעריכת משפט חוזר. זו נעתרה לבקשה ובמסגרת זאת ביצעה מספר בדיקות שהניבו ראיות חדשות, שעליהן, בין היתר, נסמכת הבקשה דנן. על-פי הנטען, הראיות החדשות תומכות בטענת המבקש כי הוא לא היה במועד הרלוונטי לכתב האישום במקום ביצוע העבירה. ראיות אלה עשויות להביא לשינוי בתוצאת המשפט לטובת המבקש באופן המקים לו עילה לעריכתו של משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. מדובר בפלטי איכוני מכשירי הפלאפון של המבקש ושל עו"ד בית נר מיום האירוע, הממקמים את המבקש באזור ראש העין בסמוך לשעת ביצוע העבירה (להלן: האיכונים); ובחוות-דעת מאת מומחה תקשורת, מר שלמה ירדני, הפוסקת על סמך ניתוח האיכונים כי אין זה סביר שהמבקש היה באזור חולון בשעת ביצוע העבירה (להלן: חוות-הדעת). המבקש גורס כי שילוב ראיות זה, שלא הוצג לפני הערכאות דלמטה, מבסס את המסקנה כי בזמן ביצוע העבירה, הוא הסיע את עו"ד בית נר מראש העין לתל אביב, ומכאן שלא הוא האדם שביצע את העבירה.

           זאת בוודאי אם מצרפים לכך את הקבלה והתצהיר המוזכרים מעלה, שאותם ביקש להגיש בערעור לבית המשפט המחוזי. הקבלה מתעדת את הסעתו של עו"ד בית נר מראש העין לתל אביב ביום האירוע בסמוך לשעה שבה נטען כי בוצעה העבירה. בתצהיר מסר עו"ד בית נר כי באותה התקופה נהג המבקש להסיעו ממשרדו שבתל אביב ללקוח הנמצא בראש העין ובחזרה. מעיון בקבלה, הכתובה בכתב ידו שלו, הסיק עו"ד בית נר כי באותו היום והשעה אכן הסתייע בשירותיו של המבקש.

10.      המבקש מפנה לראיות חדשות נוספות המסבירות, לטענתו, את מקור הטעות בזיהויו כנהג המונית המעורב. לפי הטענה, הראיות מלמדות כי כאשר פנתה המשטרה למשרד התחבורה בניסיון לברר למי שייך מספר הזכות שמסרה המתלוננת - 0777, עובדי המשרד הוסיפו באופן מכאני 0 נוסף בצד שמאל (שכן מספר הזכות הציבורית של כל מונית מורכב מ-5 ספרות) והגיעו למוניתו של המבקש - 00777. זאת למרות שקיימות במאגר 12 מוניות נוספות בעלות מספר התואם את המספר החלקי שמסרה המתלוננת, אשר בעליהן כלל לא נחקרו או נבדקו.

11.      המבקש מוסיף וטוען כי מתקיימת בעניינו גם העילה שבסעיף 31(א)(4) לחוק, שעניינה חשש של ממש כי בהרשעה נגרם עיוות דין. בהקשר זה נטען כי כתב האישום בתיק הוגש למעלה משנה לאחר קרות האירוע, מבלי שהמבקש זומן לתחנת המשטרה או שהודע לו כי הוא חשוד בעבירה. לפי החוק, בנסיבות אלה עומדת למבקש טענת התיישנות ולא ניתן היה להעמידו לדין. ניהול המשפט בנסיבות שבהן חלה התיישנות הוא בבחינת עיוות דין, בין היתר, מאחר שהזמן הרב שחלף (יותר משנה וחצי) שלל מהמבקש את היכולת לשחזר מה עשה ביום האירוע וכפועל יוצא מכך לא ניתן היה לקיים הליך הוגן בעניינו. המבקש מוסיף כי רק לאחר שהורשע הוא נתקל באקראי בפנקס הקבלות מאותו היום וכך שחזר את שאירע.

תגובת המשיבה

12.      המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. לשיטתה, אין בגרסתו של המבקש בדבר הסעתו של עו"ד בית נר כדי לבסס קיומה של עילה למשפט חוזר. מדובר בגרסה כבושה, העומדת בסתירה לגרסתו של המבקש בערכאה הראשונה, שם הכחיש בתוקף כי עבד ביום האירוע. מעבר לכך, בגרסה עובדתית זו אין כל חדש והיא מבוססת על הראיות שצורפו להודעת הערעור זה מכבר. המשיבה מזכירה כי בית המשפט המחוזי דחה את עיקרי גרסתו החדשה של המבקש מאחר שלא סיפק כל הסבר להגשתן המאוחרת של הראיות המאששות אותה כביכול, וכן לנוכח הסתירה עם גרסתו הקודמת.

13.      לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי האיכונים אינם סותרים את האפשרות שהמבקש הוא מבצע העבירה. היא מדגישה כי המבקש לא הביא ראיה באשר למקום הימצאו בשעת ביצוע העבירה אלא רק באשר למקום הימצאו בסמוך לפני שהתרחשה, אז היה על-פי הנטען באזור ראש העין. לשיטתה, גם בהינתן נתון זה, יתכנו תרחישים שונים שאינם שוללים את האפשרות כי סמוך לשעה 18:00 היה המבקש בחולון וביצע את העבירה. עוד הוטעם כי עו"ד בית נר לא זכר שבאותו היום נסע עם המבקש, אלא הסיק זאת מהקבלה שהוצגה בפניו. באשר לקבלה, נטען כי עיון מעמיק מצביע על שינוי שנערך בה, כך שהתאריך "הותאם" ליום האירוע. לסיכום נקודה זו, טוענת המשיבה כי הראיות מקימות לכל-היותר אפשרות לקיומה של טענת אליבי, שלא הוכחה באופן חד-משמעי, ודאי או מסתבר, ואשר ממילא לא הועלתה במועד.