החלטה בתיק מ"ח 2852/12

           לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בתו"ב 8659-12-12 הרשיע בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ' אלטר) את המבקש לפי הודאתו באי-קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), והפעיל את עונש המאסר על-תנאי שעמד למבקש מהרשעה קודמת בגין אי-הריסת מבנה זה.

1.        המבקש בנה תוספת לביתו בסך כולל של כ-60 מ"ר, על קרקע הנמצאת בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, זאת ללא קבלת אישור לכך. המשיבה 1 הגישה נגדו כתב אישום בו הואשם המבקש בעבירות לפי חוק התכנון והבניה - ביצוע עבודות בניה הטעונות היתר ללא היתר. בשנת 2006 הורה לו בית המשפט להרוס את המבנה תוך שנה אלא אם ישיג בינתיים היתר בנייה כחוק. המבקש נמנע מביצוע צו ההריסה, זאת למרות שלא השיג היתר בנייה במסגרת התקופה שניתנה לו לשם כך. בגין הימנעותו מהריסת המבנה, הגישה המשיבה 1 בשנת 2008 כתב אישום נגדו בו יוחסה לו עבירה של אי-קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק. בית המשפט הרשיע את המבקש בעבירה זו לפי הודאתו, וגזר עליו חודשיים מאסר על תנאי שלא יורשע בעבירה זו משך שנתיים וקנס כספי, כאשר תקופת התנאי תחל בחלוף חצי שנה ממועד מתן גזר הדין. המבקש התמיד בהפרת הוראות בית המשפט ולא הרס את הבנייה הבלתי חוקית, כך שבשנת 2011 הוא הורשע שוב על פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק. במסגרת הליך אחרון זה הפעיל בית המשפט את עונש המאסר על תנאי שהושת על המבקש בהליך הקודם, זאת מבלי שגזר עליו תקופת מאסר חדשה.

2.        המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על גזר דינו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אליקים) דחה את הערעור באומרו כי המבקש הפר את צווי בית המשפט בעזות מצח, וכי ההלכה היא שבמקרים מסוג זה יש להטיל עונשים משמעותיים של מאסר בפועל.

3.        המבקש הגיש בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה על ידי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"פ 1918/12 (לא פורסמה, 8.3.12)), בציינו כי העונש שביקשה המאשימה מלכתחילה היה "על הצד הנמוך מאוד", זאת גם מבלי להתעלם מנסיבותיו האישיות של המבקש. משנדחתה בקשתו למתן רשות ערעור, הגיש המבקש את הבקשה דנן לקיום משפט חוזר בעניינו.

4.        בבסיס הבקשה למשפט חוזר שלפניי עומד מסמך החתום על ידי מר אמנון בן-דוד ממינהל מקרקעי ישראל, ממנו עולה, לכאורה, כי עיכוב אישור הבנייה איננו באשמת המבקש והוא עמד בכל דרישות המינהל (להלן: הראייה). על סמך מסמך זה, סבור המבקש כי עומדת לו עילה לקיום משפט חוזר בשל העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. לטענתו, אילו הייתה הראייה מוגשת בפני הערכאות הקודמות, היו הן וודאי נמנעות מלהרשיעו ומלהטיל עליו עונש מאסר בפועל. על כך מוסיף המבקש וטוען כי עורך הדין שייצגו בהליך בבית משפט השלום כשל בייצוגו על רקע אישי. בשל כל האמור, ובהתחשב בגילו המבוגר ומצבו הרפואי הירוד שלו ושל אשתו, עותר כעת המבקש להורות על קיום משפט חוזר, לזכותו או להחזיר את הטיפול בעניינו לבית המשפט שגזר את עונשו.

5.        משהוגשה בקשה זו סמוך למועד תחילת ריצוי עונשו של המבקש, התבקשה תגובת המשיבים לעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר. בתגובתו, ביקש היועץ המשפטי לממשלה לדחות מתן תגובתו לגוף הבקשה והסכים לעיכוב ביצוע עונש המאסר, כאשר הטעם המרכזי לכך היה מתן ארכה לסניגור המבקש להגיש בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה. לדידו, אם תתקבל בקשה זו, הרי שיהיה מקום לאפשר למבקש זמן על מנת להגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה ביחס לעונש המאסר, באמצעות פרקליטות המדינה.

6.        בתגובת היועץ המשפטי לממשלה לגוף הבקשה להורות על קיום משפט חוזר בעניינו של המבקש, הביע הוא התנגדות לבקשה. לטענתו, לא היה בכוחה של הראייה, אילו הייתה מוצגת לבית המשפט קמא, כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. כמו כן, היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המבקש טען בעלמא לעניין הכשל בייצוג, וכי אין בבקשה כל נימוק רלוונטי שיכול להצדיק את חזרתו מההודאה שמסר בפני בית המשפט קמא. בנוסף, מדגיש היועץ המשפטי לממשלה כי המבקש, אשר היה מיוצג בידי עורכי דין שונים משך כל ההליכים, בחר מסיבותיו-הוא שלא לבקש להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה משך שנים רבות, ולכן יש למצות איתו את הדין בגין אי-קיום צו בית המשפט. בבקשה מציין היועץ המשפטי לממשלה כי ביני לביני פנה המבקש לבית המשפט קמא בבקשה להארכת מועד צו ההריסה, כי היועץ המשפטי לממשלה לא התנגד לבקשה, וכי בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את מועד ביצוע ההריסה בשנה.

7.        לאחר שעיינתי היטב בבקשה, בתגובת היועץ המשפטי לממשלה ובנספחים הרלוונטיים, מצאתי כי לא נתקיימה עילה במקרה זה לקיים משפט חוזר בעניין הרשעתו של המבקש. סעיף 31 לחוק בתי המשפט עשוי בתנאים מסוימים לאפשר לפתוח לדיון מחודש את ההליכים נגד המבקש. אחת העילות בסעיף מאפשרת להורות על קיום משפט חוזר כאשר מתגלות "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". על הראייה להיות בעלת אותו משקל סגולי אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט (מ"ח 4132/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.9.06)). שינוי זה יכול שיהא לגבי ההרשעה גופה, או לגבי העונש שהושת על הנאשם (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(2) 334, 356 (1997)) אולם, מבחינת העניין שבפנינו עולה כי אין בכוח הראייה האמורה כדי להצדיק קיום משפט חוזר.

8.        בית המשפט קמא בהליך זה, כמו גם בית משפט השלום אשר גזר את דין המבקש לחודשיים מאסר על תנאי בשנת 2009, לא דחו את טענת המבקש כי הוא עושה כל שלאל ידו על מנת להכשיר את הבנייה הפסולה. כך, למשל, בית משפט השלום קבע בגזר הדין משנת 2009 בהע"מ 20508/08 מיום 5.2.09 כי "כי יש ליתן את הדעת בכובד ראש לקולא לכך שמטיעוני הסניגור בפניי עולה שהנאשם פועל בכל מאודו להכשרת הבנייה הלא חוקית", זאת לאחר שבאת כוח המשיבה 1 אמרה כי היא איננה מכחישה את טענת הסניגור לגבי מאמצי המבקש להכשיר את הבנייה. גם בית המשפט קמא בהליך דנן מצא בגזר דינו מיום 2.1.12 כי טענת המבקש לפיה -

"הוא פנה למינהל בבקשה לרכוש את החלקה, והפרוצדורה במינהל לוקחת זמן ואינה תלויה בנאשם, אשר מצידו עמד בכל ההתחייבויות... אין בה כדי להקים לנאשם הגנה מן הצדק. לכל היותר יש בטענה זו כדי להצדיק, אולי, מתן אורכה לביצוע צו ההריסה, אם הנאשם יגיש בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה".

           מדברים אלו עולה בבירור כי גם אם הראייה ממנה ניתן ללמוד, לכאורה, כי מקור העיכוב במתן אישור הבנייה למבקש אינו תלוי בו, הייתה מוצגת בפני הערכאה הדיונית, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת גזר הדין. בית משפט השלום, כמו גם בית המשפט המחוזי בערעור ובית משפט זה בבקשה למתן רשות ערעור, הביעו כאמור ביקורת קשה על עזות המצח של המבקש ועל עשיית הדין העצמי שנלמדת מהתעלמותו הבוטה מקיום צווי בית משפט. אילו היה המבקש פונה לבית המשפט בבקשה למתן ארכה לפי חוק התכנון והבנייה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, ייתכן שהתוצאה הייתה אחרת. משבחרו הוא ועורכי דינו שלא לפעול כן, אין לו להלין אלא על עצמו. כן נראה שטענתו בעניין הכשל בייצוגו נטענה בעלמא וללא ביסוס המאפשר בחינת אופן הייצוג והקריטריונים לקיום משפט חוזר בשל כשל בייצוג.

9.        באשר לטענת המבקש לפיה אילו הראייה הייתה מוגשת בפני הערכאה הדיונית לא רק שלא הייתה היא מטילה עליו עונש מאסר בפועל, אלא אף הייתה נמנעת מהרשעתו לחלוטין. למעשה, בטענה זו חבויה בקשה לחזרת המבקש מהודאת, שכן, הוא הורשע על בסיס הודאתו בעובדות כתב האישום, מבלי לטעון לחלותה של הגנה כלשהי בעניינו. אולם, על מנת להתיר למי שהורשע על יסוד הודאתו לחזור בו מההודאה במסגרת בקשה למשפט חוזר, הוא נדרש להראות כי נפל פגם מהותי בהודאתו. פגם כזה יכול להיות, למשל, אי-הבנת משמעות ההודאה, פגם ברצון החופשי שלו, או השגת הודאה שלא כדין (מ"ח 5148/11 טלעת נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.8.11)). המקרים בהם יותר למבקש לחזור מהודאתו לאחר מתן גזר דינו הם נדירים ורק כשמתקיימים בעניינו נסיבות חריגות. יפים לכך דברי השופט א' א' לוי במ"ח 10468/06 קבוע נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.3.07):

"ככלל, נפסק יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט, רק בנסיבות חריגות כאשר קיימת הצדקה לעשות כן (וראו גם את סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). ברם, היתר המתבקש על-ידי מי שגזר-הדין בעניינו כבר ניתן, יינתן רק בנסיבות נדירות, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש המוטל עליהם, בבחינת חכמה שלאחר מעשה."

           בענייננו, ברי כי אין המבקש עומד בתנאים אלו - בבקשתו הוא אינו מצביע על אף פגם מהותי בהודאתו כשלעצמה, ואף לא מבקש את החזרה מההודאה בפה-מלא. לפיכך, אינני סבורה שעומדת לו עילה לקיום משפט חוזר בעניין הרשעתו לפי הודאתו גופה.

           על כן, דין הבקשה להידחות, הן באשר לגזר הדין והעונש שהוטל במסגרתו, הן באשר להרשעה עצמה.

           עם כל זאת אזכיר כי עמדת המשיבים היא שיש לעכב את תחילת ריצוי עונש המאסר עד ליום 31.12.12, זאת על מנת לאפשר למבקש להגיש בקשת חנינה ביחס לעונש לגורמים המתאימים. יש לקוות שטיפול בבקשה כזאת, אם תוגש, תטופל במהירות וללא עיכובים.

           הבקשה, איפוא, נדחית. עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית המשפט קמא יעוכב והוא יחל בריצוי עונשו ביום 1.1.13.

           ניתנה היום, ‏כ"ח בחשון התשע"ג (‏13.11.2012).