לפני בקשת המבקשים לחזרה מהודיה, עפ"י סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982.
לטענת המבקשים, במהלך התקופה שבין הגשת כתב האישום ובין מתן פסק הדין, נוהל בין המבקשים באמצעות בא-כוחם, משוא ומתן עם המשיבה, לצורך גיבוש הסדר, באשר להיקף העבירות והעונש אשר יתבקש בגינן, וזאת בכפוף לביצוע תיקון המצב הקיים בנכס, כפי שנדרש ע"י המשיבה.
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי עד ליום פסק הדין לא הגיעו להסכמות באשר למחלוקות שבגדר כתב האישום. למרות זאת ולאחר שהודו בעובדות כתב האישום, ניתן כנגדם פסק דין ביום 12.9.2011, המורה על הריסת חריגות הבניה ואף הושת עליהם קנס בסך 135,000 ש"ח או לחילופין 18 חודשי מאסר.
המבקש 2 טוען כי הודה בעובדות כתב האישום, מאחר והניח הנחה מוטעית, לפיה סוכם בין הצדדים על התחשבות בגובה הקנס. לכן, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתיק עפ"א [35662-10-11], אך הערעור נמחק בהסכמת הצדדים.
בסיכומו של ההליך, בבית משפט קמא, טוען המבקש 1 כי חלה עליו הגנת סעיף 34 (יט) לחוק העונשין, התשל"ו - 1976, שכן הודה בעובדות כתב האישום, שחלקן אינן קיימות ולכן גם אינן באחריותו המשפטית. עוד טוען המבקש 1, כי בחלק גדול מכתב האישום מדובר בעבירות בניה שלא בוצעו על ידו, שכן לטענת המבקש 1 קיבל עליהן את אישור הועדה המקומית לתכנון והן בהיתר על תכנית מאושרת והן עפ"י היתר לבקשתו.
בסיכומו של דבר טוענים המבקשים, כי יש לאפשר להם לחזור בהם מהודאתם, שכן מדובר בבקשה אשר ביסודה קיימים נימוקים מיוחדים, אשר מצדיקים את זכותם לבירור העובדות הנוגעות לאישומים בהם הורשעו, שכן לטענתם, הודאתם הייתה מלכתחילה על רקע עובדתי אשר אינו בנמצא ועל כן חלה הגנת טעות בדבר מצב משפטי.
המשיבה מתנגדת לבקשת המבקשים. לטענתה, המשפט בתיק זה הסתיים, שכן גזר הדין ניתן בתאריך 12.9.2011. עוד טוענת המשיבה, כי בקשת המבקש הוגשה בשיהוי ניכר [75 ימים לאחר קבלת ההחלטה בערעור שהוגש ע"י המבקש ונמחק בתאריך 30.1.2012].
המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הנאשמים הודו בעובדות כתב אישום מתוקן, אשר התייחס עניינית לכל עבירה ועבירה. לא זו בלבד, אלא שהנאשמים היו מיוצגים בעת שחתמו על הסדר הטיעון והיו שותפים לתיקון כתב האישום ולצמצום היקפי הבניה המתוארים בו.
לאחר עיון בבקשת המבקשים ובתגובת המאשימה, אשר נימוקיה מקובלים עלי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.
בסעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982, נקבע:
"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".
כעולה מהסעיף, מותנית החזרה מן ההודאה ברשות שנתן בית המשפט לכך. מתן הרשות אף הוא מסויג לנימוקים מיוחדים בלבד. בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט ישקול להתיר חזרה מהודאה בנסיבות חריגות. בין היתר ייעשה הדבר כאשר ההודאה לא נעשתה באופן חופשי ומרצון, כאשר הנאשם לא הבין את משמעות הודאתו וכאשר ההודאה הושגה שלא כדין, באופן המצדיק פסילתה (ראו למשל, ע"פ 635/05
דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2007); ע"פ 3227/10
פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2011); ע"פ 6952/10
בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.2011)). בגדרם של נימוקים מיוחדים כללה הפסיקה גם הודאה שנמסרה בעקבות הבעת דעה מצד השופט באשר לעונש הצפוי לנאשם (ע"פ 6877/95
גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 332, 336 (1997)).
עם זאת, עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה ורק במקרים נדירים יותר לנאשם לחזור בו מהודאה לאחר גזירת דינו (ע"פ 945/85
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572 (1987); ע"פ 5561/03 הנ"ל).
לפיכך, בנסיבות המקרה דנא סבור אני כי אין להיעתר לבקשת המבקשים ולאפשר להם לחזור מהודייתם. כאמור, המבקשים הודו בעובדות המצוינות בכתב האישום המתוקן, בשני מועדים שונים. כמו כן וכאמור לעיל, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר וגם מסיבה זו איני מוצא צידוק להיעתר לבקשם.
בנסיבות אלה ולאור כל המקובץ לעיל, הבקשה נדחית.
גזר הדין שניתן בתאריך 12.9.2011 - ייוותר על כנו.
המזכירות תודיע לצדדים.
ניתנה היום, יט' תמוז תשע"ב, 9 יולי 2012, בהעדר הצדדים.