אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק ו"ע 1008-07

החלטה בתיק ו"ע 1008-07

תאריך פרסום : 06/10/2013 | גרסת הדפסה
ו"ע
בית משפט השלום חיפה
1008-07
21/03/2013
בפני השופט:
שלמה לבנוני

- נגד -
התובע:
אבן קיסר בע"מ
עו"ד שמואל בורסי
הנתבע:
1. מועצה אזורית מטה אשר
2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה "חבל אשר"

עו"ד מימוני
החלטה

נתוני רקע

1.         העוררת מנהלת מפעל לייצור שיש באיזור תעשיה בר-לב המצוי בתחום שיפוטה של המשיבה 1. ביום 13.5.07 היא הגישה כתב ערר בהתאם לסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הביוב"). בערר נטען כי העוררת קיבלה דרישה לתשלום היטל ביוב בסכום של 1,890,400 ש"ח. סכום זה שולם תחת מחאה ביום 27.2.07. לנוכח טענות רבות ושונות שיש לעוררת בעניינו של היטל זה, הונח ערר הביוב הנ"ל להשבתו של הסכום הנ"ל. ביום 9.1.07 הגישו המשיבות כתב תשובה. הן כתב הערר, הן כתב התשובה, מפורטים ביותר ומשופעים בנספחים.

2.         דרישת התשלום נשוא היטל הביוב היא מיום 8.2.07. אף אין עוררין כי דרישת תשלום זו נמסרה לעוררת ביום 8.2.07. על פי הוראות חוק הביוב כתב הערר אמור היה להיות מוגש תוך 30 יום, דהיינו ביום 8.3.07. ביום 8.3.07 הגיש ב"כ העוררת ליו"ר הוועדה בקשה להארכת מועד, על מנת שהערר יוגש עד ליום 12.4.07. ביום 14.3.07 נעניתי לבקשה וקבעתי התיק לתזכורת מעקב ליום 15.4.07. בעקבות זאת הוגשה בקשת הארכה נוספת להגשתו של ערר הביוב עד ליום 13.5.07. נעניתי אף לבקשה זו בהחלטתי מיום 12.4.07. ואכן הערר הוגש, כאמור, ביום 13.5.07.

3.         מכאן ואילך הלכו דברים למישרין, בדרך העסקים הדיונית הרגילה. הונח בפני הוועדה חומר ראיות ענף ומשופע בנספחים. כך, אף לנוכח האמור בישיבה מיום 20.12.07 בו נקבע, בהסכמה, כי יוגשו תצהירי גילוי מסמכים, תצהירי עדויות ראשיות וחוות דעת מקצועיות. בנוסף לחומר הראיות ותצהירי העדויות, הוגשו אף חוות דעת מקצועיות והחלה פרשת ההוכחות בישיבה מיום 16.6.10. ישיבת ההוכחות השנייה התקיימה ביום 11.1.12. בפתח ישיבה זו הודיע ב"כ המשיבות כי בדעתו להגיש בקשה לסילוק הערר על הסף, בין השאר לנוכח טענת חוסר סמכותה העניינית של הוועדה להידרש לערר. הבענו את מורת רוחנו מהתנהלות זו ובהחלטתנו מיום 11.1.12 הנ"ל, חייבנו את המשיבות בהוצאות לדוגמה בסכום של 15,000 ש"ח.

4.         ואכן בעקבות זאת הונחה בקשת ב"כ המשיבות לדחיית הערר על הסף. עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לה.

5.         המשיבות נסמכות על הוראות סעיף 30 לחוק הביוב. הוא מורה כי יש להגיש ערר ביוב תוך 30 יום מיום שהומצאה דרישת התשלום. אכן סעיף 30 מורה, בהמשך, כי "יושב ראש הוועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום השישים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך".

            כבר הצבעתי על החלטותיי בהן הארכתי את המועד להגשת כתב הערר. לשיטת המשיבות חרגתי מסמכותי בכך שאישרתי ארכה מעבר לשישים ימים מיום קבלת דרישת התשלום. הלכה למעשה, כך הטענה, הערר הוגש בחלוף 94 ימים ממועד קבלת דרישת התשלום. ואולם בהתחשב בכך שבחלק מהתקופה חלה פגרת הפסח, וכן התקיימו שביתות בבית המשפט, הערר הוגש בחלוף 84 ימים, ומכל מקום באיחור משמעותי בחלוף 60 הימים המירביים להגשת כתב ערר.

6.         המשיבות נסמכות, בין השאר, על פסק דינו של כב' השופט גרוניס ב-רע"א 4990/05 ממן יעקב ו-80 עוררים אחרים נ' עיריית הרצליה (במאגרי "נבו"; להלן - " הלכת ממן"). ועדה זו נתנה דעתה ל הלכת ממן במספר הזדמנויות. וכך, למשל, בפסק דינה בתיק ו"ע 105/03 דפוס ידיעות תקשורת בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (במאגרי "נבו"; להלן - " פרשת ידיעות"), ציינה הוועדה כדלקמן - 

"10.      בעניין זה נפל, לכאורה, חידוש בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-רע"א 4990/05 ממן יעקב ו- 80 עוררים אחרים נ' עיריית הרצליה  (במאגרי 'נבו'; להלן - הלכת ממן). החידוש בהלכת ממן נעוץ בכך שכב' השופט גרוניס קבע, באורח ברור ומפורש, כי יש להקפיד כי הגשת הערר תהא תוך 30 יום מיום קבלת 'דרישת התשלום', וכי ליו"ר הוועדה מוקנית סמכות של הארכת מועד ל- 30 יום נוספים, הא ותו לא. נשללה הסמכות הטבועה, אם של הוועדה ואם של יו"ר הוועדה, שעמדה כנר לרגלי ועדה זו לא אחת, ושנשאבה מההלכה בתיק בר"ם 2340/02 הוועדה לתכנון ולבניה - רמת השרון נ' אגא וכט (במאגרי 'נבו'). בעקבות הלכת ממן כבר הנפיקה הוועדה שורה של החלטות. וכך, בהחלטתנו בתיק וע/  7952-02-09 שרביב בע"מ נ' עיריית חיפה (במאגרי "נבו") הבהרנו כי -

'אכן כן, השופט גרוניס לא הסתיר את מורת רוחו מן התוצאה האמורה. הוא רשם כי 'תוצאה זו היא בלתי נמנעת לאור לשון החוק, אך אין היא רצויה. המועד להגשת ערר הוא, כאמור, שלושים ימים מיום מסירתה של דרישת התשלום. יש להניח כי לעיתים נזקק מקבל הדרישה לתקופת זמן ארוכה מן הרגיל על מנת לפעול לשם הגשת ערר. פרק זמן של שלושים ימים להגשת ערר, אותו ניתן להאריך בשלושים ימים נוספים בלבד, יוצר מגבלה קשיחה יתר על המידה. אי מתן שיקול דעת לוועדת הערר (או ליו"ר הוועדה) להאריך את המועד מעבר לכך עלול להביא לתוצאה קשה ביותר מבחינת האזרח. יש לזכור כי ועדת הערר הינה הערכאה השיפוטית הראשונה בפניה יכול להביא האזרח את השגותיו נגד דרישת התשלום. הגבלת התקופה בגידרה ניתן להגיש ערר בצורה כה קשיחה, ללא הותרת פתח שבשיקול דעת להארכת זמן זה, עשויה להחשב כפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות... מכל מקום, ראוי שהמחוקק ייתן את דעתו לבעיה העולה ממגבלת הזמן הקשיחה והבלתי סבירה בעליל שנקבעה בסעיף' (סעיף 20).

            ואולם הלכת ממן עדיין לא הכריעה במחלוקת לעניין נפקותם של פגמים מפגמים שונים ב'דרישות תשלום', ובעיקר לא הכריעה לעניין הפגם באי ציון זכות הערר, ואף המועד המפורש להגשתו, והמחלוקת בערכאות הדיוניות, ובוועדות הערר, עדיין ניצבת על כנה. כך אף ביארה ועדת הערר בראשותו של כב' השופט פרסקי, שניתנה לאחר פסק הדין בהלכת ממן בפרשת שיכון עובדים השקעות בע"מ הנ"ל, כי 'בהלכה האמורה לא קבע בית המשפט העליון מסמרות בשאלה אחרת שעולה פעמים רבות בעררי ביוב, במסגרת טענה מקדמית ומדובר בטענת עוררים ולפיה במסגרת ההודעה על היטל הביוב לא פורטה זכות החייב על אפשרותו להגיש ערר ביוב' (סעיף 5)' (סעיפים 11-10)".

7.         בקשת הדחייה, התגובה לה והתשובה לתגובה מעלות מספר סוגיות. אדרש לאלו הצריכות לפנים לצורך הכרעתי.

טענת חוסר סמכות עניינית - האומנם?

8.         ב"כ המשיבות, לכל אורכן ורוחבן של טענותיו, חוזר ומציין את העדר הסמכות העניינית של הוועדה להידרש לערר. הילוך טענתו הוא שיו"ר הוועדה לא רשאי היה להעניק ארכה להגשת הערר מעבר לתקופה של 60 יום. משעה שיו"ר הוועדה עשה כן, והוועדה נדרשת ודנה בערר זה, הדבר נעשה חרף חוסר סמכותה העניינית לעשות כן.

9.         תובנה זו, לטעמי, שגויה מיסודה. אכן, ככל שיש ממש בטענתו של ב"כ המשיבות, לא אמור היה יו"ר הוועדה להעניק ארכה מעבר למגבלת 60 הימים האמורים. ואולם, תהא נכוחה או לא נכוחה טענה זו, אין בינה לבין טענת העדר סמכות עניינית, ולא כלום.

            ברגיל, טענת סמכות עניינית נמצאת במרחב ההתנגשות בין שני פורומים משפטיים, הטוענים-מתחרים להיותם בעלי הסמכות העניינית לדון בפרשה פלונית. כך, למשל, בית משפט השלום מול בית המשפט המחוזי; בית המשפט הרגיל מול בית הדין לעבודה; בית המשפט הרגיל מול בית הדין הדתי, וכל כיוצא באלה. בנדוננו אין עוררין שערר המוגש בהתאם להוראות חוק הביוב מצוי בסמכותה העניינית המובהקת של ועדה זו. אכן, בוודאי כיום בעקבות הלכת ממן, לא ניתן, ברגיל, להגיש ערר ביוב, למירב בחלוף 60 יום מיום קבלת דרישת התשלום. ואולם כך לא משום העדר הסמכות העניינית של הוועדה. נהפוך הוא: חרף סמכותה העניינית של הוועדה להידרש לעררי ביוב, אמורה הוועדה שלא לעשות כן, לא משום חוסר סמכותה העניינית, אלא משום הטעם המשפטי המבורר שאין להגיש ערר ביוב בחלוף מועד של שישים יום, כמבואר.

            וכך, למשל, אם מוגשת לבית משפט שלום תביעה כספית על סך של 200,000 ש"ח, דהיינו בגדר סמכותו העניינית המובהקת, ואולם על בית המשפט להתנזר מלברר תובענה זו, למשל מטעמי התיישנות, הוא עושה כן לא משום העדר סמכותו העניינית, אלא חרף העובדה שנתונה-גם-נתונה לו הסמכות העניינית.

10.        על שום מה, איפוא, מתאמץ ב"כ המשיבות להסמיך טענתו לעניין הגשת הערר באיחור, לטענה אודות חוסר הסמכות העניינית? הדברים גלויים וברורים למקרא בקשתו. טענת חוסר סמכות עניינית, כך טענתו, היא טענה שיש להידרש לה בכל עת, ולו על ידי ערכאת ערעור. שהרי חוסר סמכות עניינית, שלא כחוסר סמכות מקומית למשל, חותר תחת עצם הצידוק של ערכאה שיפוטית להידרש להליך. ערכאה שיפוטית שדנה בהליך חרף חוסר הסמכות העניינית הנתונה לה, פועלה הוא כאין וכאפס. משום כך טענה זו ניתנת לעלות בכל עת. לא זו אף זו: לעניין הסמכות העניינית אמור להידרש בית המשפט, ולו ביוזמת עצמו.

11.        עתה נחזור ונידרש לפרשה שבפנינו. מלכתחילה מודע ב"כ המשיבות לכך שיו"ר הוועדה העניק לעוררת שתי ארכות להארכת מועד, שחרגו מגבולות שישים הימים. אכן לא נתבקשה תגובת המשיבות לכך, ואולם ברי שהמשיבות ידעו על כך. ולא זו בלבד אלא נימקו את בקשתן להארכת מועד להגשת כתב תשובה, בהסתמך על הארכות שניתנו לעוררת. מעולם המשיבות לא תקפו את החלטת יו"ר הוועדה בגין כך. בהמשך הדרך הגישה העוררת את כתב הערר, המפורט כאמור, והמשיבות הגישו את כתב התשובה, אף הוא מפורט כאמור. אף אחת מבעלות הדין לא נדרשה כל עיקר לנושא איחור במועד הגשתו. כך, בעיקר, המשיבות. חרף 96 סעיפי כתב התשובה, בהם טענו המשיבות כל שניתן לטעון להגנתן, לא נטענה כל טענה באשר לכך שאין להידרש לכתב הערר, משום שהוגש באיחור וממילא, ולו לשיטת המשיבות, דיון בו הוא חרף העדר סמכותה העניינית של הוועדה להידרש לכך.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ