לפניי בקשה לחילוט ערבות בנקאית על סך 5,000,000 ש"ח, בהתאם לתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן:
"התקנות").
הערבות הופקדה במסגרת בקשה שהגישה המשיבה (להלן:
"מנוליד"), למתן סעד זמני נגד המשיבה (להלן: "
סולל בונה"). בית המשפט, (כב' סגנית הנשיאה השופט זפט), נעתר לבקשה והורה ביום 6.7.11 על מתן צו מניעה זמני האוסר על סולל בונה להתקשר עם אחרים, לביצוע העבודות נשוא ההסכם שבין הצדדים מיום 5.1.09, כמו גם אסר על ביצוע "עבודות המערכת" שלא באמצעות מנוליד, ושעניינן הקמת מרכז הדרכה ראשי של המשטרה (להלן:
"ההחלטה").
בשולי ההחלטה נקבע כי:
"
תוקף הצו מותנה בהפקדת עירבון בסכום של חמישה מיליון ש"ח בנוסף להתחייבות עצמית כדין".
בהתאם לצו, הופקדה מטעם מנוליד ערבות בנקאית על סך של חמישה מיליון ש"ח (להלן: "
הערבות הבנקאית").
סולל בונה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה ובקשתה התקבלה בפסק הדין מיום 20.9.11 שהורה על ביטול ההחלטה.
בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה שלפניי בה עותרת סולל בונה, לחלט את העירבון, קרי לממש את הערבות הבנקאית, בקשה לה מתנגדת מנוליד.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
תקנה 364 לתקנות, מסדירה את נושא הערבויות שיינתנו על ידי מבקש הסעד הזמני. תקנה 364(א) לתקנות קובעת כי תנאי למתן סעד זמני הוא המצאת התחייבות עצמית
ומתן ערבות
, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם כתוצאה ממתן הצו.
תקנה 364(ב) לתקנות, קובעת כי עם מתן הסעד הזמני לבקשה שהוגשה במעמד צד אחד, יורה בית המשפט על
הפקדת עירבון
, בנוסף לאמור בתקנה 364(א), אלא אם שוכנע בית המשפט כי בנסיבות העניין יש לפטור מהפקדת עירבון כאמור. בתקנה 364(ג) לתקנות נקבע כי סכום העירבון לא יעלה על 50,000 ש"ח, ובית המשפט רשאי להורות על הגדלתו מעבר לסכום האמור, או להתנות בערבות אחרת.
ערבות לעניין זה יכולה להיות ערבות של צד ג', וכן ערבות בנקאית. עירבון יכול להיות הפקדה כספית, כמו גם ערבות בנקאית. משכך, שומה על בתי המשפט בעת שמחייבים את מבקש הסעד הזמני בערבות ועירבון, לאבחן בין הערבות לבין העירבון (רע"א 9308/08
אלול נ' רביב
פיסקה 8 לפסק הדין). ההבחנה חשובה גם לצורך מימוש הבטוחות האמורות לפי תקנה 371 לתקנות שכן לפי תקנה 371(א) לתקנות, לאחר פקיעת הצו הזמני ניתן לחלט את העירבון, במלואו או בחלקו, ובלבד שהוכח כי הגשת הבקשה לצו הזמני לא היתה סבירה ובנוסף שהמשיב העותר לחילוט העירבון הראה כי נגרם לו נזק. לעומת זאת, מימוש הערבות נעשה על דרך של הגשת תביעה או בקשה במסגרת התובענה בה ניתן הסעד הזמני, כאשר על המבקש להוכיח את הנזק שנגרם לו ושהוא נגרם כתוצאה מהסעד הזמני. שוני נוסף בין סוגי הערבויות הוא לוח הזמנים באשר למימוש או חילוט כל אחת מהן.
במקרה שלפניי, לא אבחן בית המשפט במסגרת ההחלטה, האם הערבות הבנקאית תשמש כערבות או כעירבון, אך מנסיבות העניין ומכלול הראיות, הגעתי לידי מסקנה כי עסקינן בערבות ולא בעירבון שאינו ניתן לחילוט כמות שהתבקש הדבר על ידי סולל בונה, וזאת מכל אחד הטעמים הבאים, לא כל שכן משקלם המצטבר:
ראשית, ההחלטה ניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים, ולא במעמד צד אחד, ומשכך לא נדרש בית המשפט להורות על עירבון כאמור בסיפא של תקנה 364(ב). שנית, לו סבר בית המשפט שיש מקום להתנות את מתן הצו בעירבון, היה עליו לנמק מדוע הוא סבור שיש לעשות כן, וכקבוע בתקנה 364(ב). שעה שלא ניתנה הנמקה לכך, אזי על דרך המחדל, נקיש שאין מדובר בעירבון. שלישית, סכום העירבון הקבוע בתקנה הוא 50,000 ש"ח, בצירוף שיערוך. סכום זה נמוך במידה משמעותית מהסכום שחויבה מנוליד להפקיד כתנאי למתן הצו. אמנם בית המשפט רשאי להורות על הגדלת סכום העירבון ובלבד שנימק "מטעמים מיוחדים שירשמו" (כלשון תקנה 364(ג), מדוע יש לעשות כן. כזאת לא נעשה ולכן גם מטעם זה, אין עסקינן בעירבון.
לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שבית המשפט השית על מנוליד להפקיד "ערבות" ולא "עירבון", שהדרך לממשה היא באמצעות תביעה, או הגשת הליך במסגרת התובענה, ולא על דרך של חילוט.
מעבר לדרוש;
גם אם היה מדובר בעירבון, כטענת סולל בונה, לא היה מקום לחלטו, שכן הבקשה אינה עומדת במבחנים הדרושים לחילוט עירבון, ודוק:
אין בידי לקבל את טענת סולל בונה לפיה מדובר בבקשה "בלתי סבירה בעליל". ודאי שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבית המשפט המחוזי מצא לנכון ליתן צו מניעה זמני, ודי בהנמקות של בית המשפט למתן הצו הזמני. גם מפסק הדין של בית המשפט העליון, לא ניתן להגיע למסקנה כי עסקינן בבקשה בלתי סבירה בעליל. אין בפסק הדין של בית המשפט העליון כל קביעה ולו בעקיפין כי לא היה מקום לעתור לצו המניעה. נהפוך הוא, בית המשפט הדגיש כי ככלל שעה שעותרים לסעד של קיום הסכם, יש מקום ליתן צו מניעה זמני להבטחת אכיפתו, למקרה שהתביעה תתקבל, כמות שנתבע במקרה שלפניי. בנוסף, בית המשפט סבר שאין מקום להותיר את הצו הזמני נוכח קשיים עניינים כגון אכיפת הסכם ביחס לפרויקט רחב מימדים, אך לא מחמת שאין עילה לכאורה בעילת התביעה, שהינו המבחן העיקרי הדרוש לשאלת סבירות הגשת בקשה לצו מניעה זמני.
בנוסף, יש לטעמי קושי בחילוט הערבות גם נוכח העדר ראיות מספקות, הגם שניתן להסתפק לצורך חילוט עירבון בראיות מופחתות. תחשיב סמנכ"ל הבקרה של המבקשת (נספח ח' לבקשה), המהווה את הראיה לעניין זה, הינו דל באופן יחסי וודאי שאין בו כדי סיפק כדי לחלט עירבון בסכום כה ניכר, בשים לב לכך שצו המניעה הזמני עמד בתוקפו רק שבועות ספורים.
לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.