החלטה בתיק ה"פ 28804-12-12

בקשה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשס"ד - 1984, להורות למשיב 1 - התובע, להפקיד ערובה המוערכת על ידי המבקשת - הנתבעת בסך של 100,000 ש"ח, לתשלום הוצאותיה.

רקע הבקשה הינו תובענה למתן סעד הצהרתי, לפיו בטל הסכם מכר שנכרת ביום 6.6.93 בין המבקש לבנו וכלתו, זאת בגין ביטולו ולחילופין אי שכלולו, ובהתאם להורות על מחיקת הערות האזהרה הרשומות על הנכס לטובת הנ"ל ובגין צוי עיקול מטעם לשכת ההוצאה לפועל ובגין כינוס נכסים מטעם המבקשת.

תמצית נימוקי הבקשה היא, כי המשיב הינו קשיש וחולה, המתגורר דרך קבע בחו"ל ומרכז חייו בחו"ל, והוא אינו מתגורר בארץ משך 15 השנים האחרונות, תוך שנמנע אף מלמסור את כתובתו בחו"ל. כיום ומפאת גילו המופלג ובריאותו הרופפת אינו מגיע ארצה והוא סמוך על שולחן אחרים ותלוני בחסדיהם. בנוסף לא ידוע אם למשיב נכסים בארץ מהם ניתן יהיה להיפרע. בנסיבות אלה ונוכח סיכוייה הקלושים של התובענה, אשר הוגשה בגין חוזה שנחתם כ - 20 שנה קודם הגשתה, ומשלא צורפה כל הוכחה להפרה, מתבקשת הבקשה.

תשובת המשיב נתבקשה ונתקבלה, בה טוען הוא כי דלות אמצעים אינה מהווה מבחן להשתת ערובה להוצאות, כמו גם היותו של התובע תושב חוץ, כטעם יחיד. כן לא שימש מעולם מצב בריאות או גיל כמבחן, וממילא לא עילה לחיוב תובע בערובה. לגופו של עניין, הנכס נושא התובענה שייך לתובע וממילא עומד שוויו פי כמה וכמה מהחוב נושא המחלוקת, אשר המשיבה גבתה ממילא כבר ביתר רב, במימוש דירתם של המשיבים 2 ו-3 (לתובענה המקורית) - בנו וכלתו של המבקש.

המסגרת הנורמטיבית לבקשה זו, מצויה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשס"ד - 1984 (להלן: תקסד"א) קובעת כי :

"ביהמ"ש או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

ככלל, ניתנת עדיפות לעקרון זכות הגישה לערכאות ואין חוסמים בדרך כלל דרכו של תובע לפנות לבית המשפט למימוש זכויותיו. יחד עם זאת, כנגד הזכות האמורה, עומדת זכותו של הנתבע,   שלא למצוא עצמו נגרר שלא ברצונו להתדיינות ולהוצאות מיותרות, כשבסופה, עלול הוא למצוא עצמו חסר יכולת מימוש הוצאות הצפויות להפסק לזכותו, אם אכן תתקבל עמדתו.

על ביהמ"ש להפעיל איפוא את שיקול דעתו בהפעלת התקנה הנ"ל, באופן שמבטא את האיזון שבין שתי הזכויות (רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' אורי יניב פ"ד נד(2) 845; ע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ, (21.7.04); רע"א 7543/04 שמואל ליסטר נ' אשר ליסטר (3.10.04).

בפסיקה פורשה התקנה באופן מצמצם והתגבשו מספר כללים להחלתה. לעניין תכליתה, נקבע כי הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים פ"ד נח(5) 865). רציונל זה עומד אל מול זכות הגישה לערכאות והנגישות לבית המשפט, שהיא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות פ"ד נא (3) 577).

כן נקבע בפסיקה, כי כאשר תובע מתגורר בחוץ לארץ ואין בידיו נכסים בארץ שמהם יוכל להיפרע, או שאין הוא ממציא את מענו העדכני כנדרש על פי הדין - הנטיה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע  (רע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' יעקב בינסון, (23.3.11); רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי גאליה נ' מדינת ישראל (31.1.10);  רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 870 (2004); רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל (18.10.07)).

בענייננו, מבלי שתשתמע קביעת עמדה בשלב זה, אכן יש טעם בדברי המבקשת הנוגעים לסיכויי התובענה, אשר בזהירות הנדרשת, אינם ברורים במיוחד. גם היותו של המשיב תושב חוץ עומד כנגדו בבקשה זו ומעלה חשש באשר לתשלום הוצאות המשפט באם תידחה תובענתו. עם זאת, בתשובתו של המשיב לבקשה, מוסר הוא את כתובתו העדכנית בחו"ל. כמו כן אין מחלוקת כי על שמו של המשיב רשום נכס הנדל"ן בנתניה נושא המחלוקת, שעפ"י הערכת השווי שהוצאה לו עוד בשנת 2007 עמד שוויו על כ - 525,000 $ (סעיף 56 לכתב התשובה מטעם המבקשת, נספח יג' לכתב התשובה). ככל שתדחה התובענה, תוכל המבקשת לגבות איפוא את הוצאותיה ממימוש הנכס האמור, ועל כן, לא מצאתי מקום להחיל את היוצא מן הכלל בענייננו ולהיעתר למבוקש.

בנסיבות אלה נדחית הבקשה. הוצאותיה יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום,  י"ג אלול תשע"ג, 19 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.