בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין וי' עדיאל) בע"פ 6858/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק הדין) שניתן ביום 8.9.05. עתירה זו מושתתת על הטענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בעלת השלכות קשות על יכולתם של נאשמים להוכיח חפותם באמצעות טענת אליבי.
נגד המבקש הוגש כתב אישום בן שני אישומים, המייחס לו עבירות של מעשה סדום, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, תקיפה סתם והיזק בזדון. על פי האישום הראשון, נהג המבקש להכות את המתלוננת, עימה קיים קשר רומנטי במשך מספר חודשים. על פי האישום השני - אליו מתייחסות הטענות בעתירה זו - הגיע המבקש לביתה של המתלוננת בליל יום העצמאות של שנת 1999 בשעה 1:30 בלילה, או בסמוך לכך, וביצע בה מעשה סדום, חרף התנגדותה. לאחר המעשה חבט המבקש בבטנה של המתלוננת בעוצמה רבה והפילה ארצה. המבקש הכחיש את אשר יוחס לו בכתב האישום וטען כי המתלוננת טפלה עליו עלילת שווא משום שנפרד ממנה. כן העלה המבקש טענת אליבי, לפיה בליל יום העצמאות, הוא המועד בו יוחס לו ביצוע מעשה הסדום, עבד כאיש יחסי ציבור במועדון במלון "הייאט" בירושלים, ושהה במקום מחצות הלילה ועד השעה 5:00 לפנות בוקר. מעסיקו של המבקש תמך בעדותו בטענה זו וסיפר כי ראה את המבקש במועדון בשעה 3:30 לכל המוקדם וכי מסיבת יום העצמאות הסתיימה בשעה 5:00 לערך.
בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו. זאת, לאחר שהעדיף את גרסתה של המתלוננת, אותה מצא מפורטת, עקבית, משכנעת ומהימנה, על פני גרסת המבקש, אשר על פי קביעותיו לא עלתה בקנה אחד עם הראיות החיצוניות התומכות בעדות המתלוננת. אשר לטענת האליבי, בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שקיימת אי התאמה בין גרסת המתלוננת, לפיה אירע המעשה בסביבות השעה אחת וחצי בלילה, לבין עדות מעסיקו של המבקש, ממנה עולה כי זה שהה במועדון בשעה שלוש וחצי לערך, אין מדובר בפער מהותי היורד לשורשו של עניין. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להסביר פער זה בטעות של המתלוננת בציון שעת האירוע, אשר נובעת מדפוסי הזיכרון האנושי ושעת הלילה המאוחרת בה התרחש האירוע הטראומטי.
לאחר מתן הכרעת הדין הגיש המבקש בקשה להצגת ראיות נוספות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו ובמסגרת זו נשמעה עדותו של י', גרושה של המתלוננת, אשר היה נשוי לה משך מספר חודשים לאחר האירועים נשוא כתב האישום. על פי עדותו, הודתה המתלוננת בפניו כי העלילה על המבקש עלילת שווא. י' אף העיד כי המתלוננת איימה כי תעליל גם עליו עלילת שווא אם לא ייענה לדרישותיה. כן נשמעה עדות גיסו של י', אשר לדבריו שמע את המתלוננת מאיימת על י' כי תעליל עליו כי אנס אותה. המתלוננת זומנה לעדות נוספת בה הכחישה את הדברים. לאחר שמיעת הראיות הנוספות, נחלקו שופטי ההרכב בדעותיהם. שופטי הרוב, סגן הנשיא צ' סגל והשופט מ' גל, סברו כי אין בכוחן של הראיות הנוספות להקים ספק סביר באשמתו של המבקש, ואילו השופטת מ' שידלובסקי-אור סברה כי לנוכח ראיות אלה יש לזכות את המבקש מעבירת מעשה הסדום. בעקבות הרשעתו נגזר על המבקש עונש של ארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, וכן שישה חודשי מאסר על-תנאי (נוספים).
המבקש ערער על הכרעת הדין ועל חומרת העונש לבית המשפט העליון. בין הטענות הרבות שהעלה נגד הכרעת הדין טען כי הציג אליבי לשעה בה בוצע מעשה הסדום על פי כתב האישום, וכי די בכך כדי לזכותו. כן טען המבקש, כי טענת המשיבה לפיה מעשה הסדום בוצע לאחר השעה 3:30 לפנות בוקר הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים ובכך נשללה ממנו הזכות להתגונן בפניה.
בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש, על שני חלקיו. בית המשפט קבע כי אינו מוצא עילה להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, המבוססת בעיקר על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותם של העדים שהעידו בפניו וממהימנותם. בתוך כך דחה בית המשפט את טענות המבקש נגד מהימנותה של המתלוננת, ובכלל זה את טענתו כי העלילה עליו עלילת שווא לאחר שביקש להיפרד ממנה, ומצא כי גרסתו של המבקש אינה עולה בקנה אחד עם מכלול חומר הראיות.
הבקשה שבפניי מתמקדת בקביעותיו של בית המשפט ביחס לטענת האליבי של המבקש. בהקשר זה ציין בית המשפט כדלקמן:
"בהינתן עדות אליבי מהימנה, לפיה במועד העבירה הנטען על ידי המתלוננת, הנאשם היה במקום אחר, קיימות שתי אפשרויות. או, שהנאשם לא היה במקום בו נטען להתרחשות העבירה ועל כן אינו אשם בביצועה, או שמועד ביצוע העבירה שונה מהמועד לו טענה המתלוננת".
(פס' 29 לפסק הדין)
בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי מקובלות עליו מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי ניתן להסביר את אי ההתאמה בין גרסת המתלוננת לבין עדות האליבי של מעבידו של המבקש בטעות שמקורה בדפוסי הזיכרון האנושי וקביעתו כי אין בדבר כדי להקים ספק סביר במהימנות גרסת המתלוננת. בתוך כך הביא בית המשפט בחשבון כי פער הזמנים בין שתי העדויות עומד על כשעתיים בלבד, וכן כי ציוני הזמן שנמסרו הן על ידי המתלוננת והן על ידי מעבידו של המבקש היו בבחינת הערכות בלבד. בנוסף ציין בית המשפט כי מקובל עליו השיקול שהזכיר בית המשפט המחוזי, כי אילו היה מדובר בעלילת שווא ניתן היה להניח שהמתלוננת לא הייתה נוקבת במועד שבו ידעה כי המבקש לא שהה בביתה.
בנוסף, דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כי נשללה ממנו האפשרות להתגונן מאחר שהמשיבה העלתה את הטענה כי מעשה הסדום בוצע לאחר השעה 3:30 רק בשלב הסיכומים. בעניין זה קבע בית המשפט:
"חזקה על המערער שאם היו בידו ראיות על כך כי שהה במועדון, או במקום אחר, לאחר השעה 03:30, הוא היה מציג אותן בפני בית המשפט, כפי שהציג ראיות לגבי מקום שהייתו בשעה 03:30 או אף 05:00 למרות שהמתלוננת ייחסה את האירוע לשעה 01:30. מה גם שבכתב האישום נאמר, לעניין שעת ביצוע מעשה הסדום, כי הדבר היה בשעה 01:30 "או בסמוך לכך".
הבקשה לקיום דיון נוסף המונחת בפניי מופנית כנגד פסק דינו של בית משפט זה בערעור. בקשה זו מושתתת על הטענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בעלת השלכות קשות על יכולתם של נאשמים להוכיח חפותם באמצעות טענת אליבי. הלכה זו באה לידי ביטוי, לשיטת המבקש, בכך שבית המשפט קיבל את עדות האליבי כמהימנה אך בה בעת קבע כי העבירה בוצעה על ידו בשעה אחרת מזו שנטענה בכתב האישום ובפרשת התביעה. הלכה זו משתקפת, לשיטת המבקש, אף מקביעתו של בית המשפט כי חזקה עליו שלא יסתפק בראיות אליבי השוללות את אפשרות ביצוע העבירה בשעה הנטענת ויביא גם ראיות המתייחסות למקום הימצאו בשעה מאוחרת יותר, אם בידו כאלה. לטענת המבקש, מדובר בהלכה קשה, הפוגעת בזכותו של הנאשם להתגונן. זאת, לשיטתו, הן משום שהיא מחייבת את הנאשם לפרוש יריעת אליבי רחבה ביותר, החורגת משעת ביצוע העבירה שנטענה בכתב האישום ובפרשת התביעה, והן משום שהיא מאפשרת הרשעה המבוססת על טענה מפתיעה שעלתה רק בשלב הסיכומים, מבלי שתינתן לנאשם אפשרות סבירה להתגונן מפניה. המבקש טוען כי מדובר בהלכה חדשה, שכן לא עלה בידו למצוא מקרה קודם בו אישר בית משפט זה הרשעתו של אדם חרף עדות אליבי מהימנה אשר סתרה את אפשרות ביצוע המעשה במועד הנטען. בתוך כך מפנה המבקש לפסק הדין בע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בו זוכה, בדעת רוב, נאשם מעבירה של ביצוע מעשים מגונים. זאת, לאחר שנקבע כי טענת האליבי שהציג לאחד המועדים בהם בוצעו המעשים הנטענים, בהצטרפה לטעמים אחרים, מעוררת ספיקות באשר לגרסת המתלוננת ופוגעת במהימנותה.
לאחר שבחנתי את טענות המבקש באתי לידי מסקנה כי דין העתירה להידחות. על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא פסיקתה של הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" ראוי לקיים בה דיון נוסף. תנאי זה אינו מתקיים בעניינו של המבקש, הגם שבא-כוחו ניסה לעטות את קביעותיו של בית המשפט בלבושה של הלכה חדשה וקשה. פסק הדין בערעור נסוב סביב שאלות עובדתיות מעיקרן וקביעותיו של בית המשפט אינן יוצרות כל הלכה באשר אינן חורגות מנסיבות העניין הקונקרטי שעמד בפניו. השאלה המרכזית שבחן בית המשפט כאשר נדרש לטענת האליבי של המבקש הייתה האם, בנסיבות המקרה הקונקרטי, יש בגרסת האליבי כדי להטיל ספק סביר בגרסת המתלוננת או שמא מתיישבות שתי הגרסאות זו עם זו. השאלה הנוספת הייתה האם בנסיבות העניין ניתנה למבקש הזדמנות סבירה להתגונן מפני הטענה כי המעשה בוצע בשעה שונה מן המצויין בכתב האישום. בעניינו של המבקש, הכריע בית המשפט בשאלות אלה בהתבססו על ניתוח נסיבותיו הקונקרטיות של העניין שבפניו. אין במסקנותיו של בית המשפט כדי להשפיע כהוא זה על הגישה העקרונית ביחס לטיבה ולהיקפה של טענת אליבי שמעלה נאשם. אין כל חידוש בכך שמשקלה וחשיבותה של טענת אליבי נקבעים בהתאם למרכזיותו ולחשיבותו של המועד שבו על פי הנטען נעברה העבירה. ככל שהגרסה המפלילה אינה נעוצה בהכרח במועד מוגדר ומתוחם באופן וודאי וצר, כך פוחת משקלה של טענת האליבי, והכל תלוי נסיבות. זאת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן בפני הטענות ביחס למועד ביצוע העבירה ושאלה זו אף היא תלויית נסיבות. הנה כי כן, אין בטענות המבקש כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתנה היום, כ' בתשרי תשס"ו (23.10.2005).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.