החלטה בתיק דנ"פ 6699/04

      עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שבע"פ 20/94 אבי קליינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

2.           העותר הורשע בהריגתו של אדם אחר - הרצל טאוסי שמו - ונגזרו עליו חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. ואלו היו נסיבות ההריגה: הרצל והעותר הכירו זה את זה ועבדו יחדיו כנהגי מונית. במהלך שנת 2000 האשים הרצל את העותר כי מנהל הוא רומן עם אישתו ובעקבות כך החל מתנכל לו ומאיים עליו. בשלב מסוים - ולאחר שהעותר נבדק בפוליגרף - נראה היה שהסכסוך נסתיים, ואולם כשלושה חודשים לאחר סיום הסכסוך, כביכול, דרש הרצל להיפגש עם העותר. השניים נפגשו במונית השייכת לעותר וביושבם במונית שלף הרצל סכין והחל מאיים על העותר כי אם לא ישלם לו סכום של עשרים אלף דולר ירצח אותו ויפגע בבני משפחתו. בתגובה על-כך שלף העותר אקדח טעון שהיה ברשותו, שיחרר את הניצרה, וירה חמש יריות. שתיים פגעו בתיקרת המונית ושלוש פגעו בהרצל וגרמו למותו.

3.           העותר הועמד לדין באשמת הריגה. עיקר הגנתו היה כי ירה בהרצל תוך הגנה עצמית, אשר-על-כן עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 34י לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות העותר, הרשיע אותו בדין וגזר עליו שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל. העותר ערער לבית-המשפט העליון הן על עונשו הן על הרשעתו, אלא שבית-המשפט דחה את הערעור גם על ההרשעה גם על גזר הדין. הטעם לדחיית הערעור: נמצא כי התנהגותו של העותר אינה עומדת בדרישת הסבירות הקבועה בסעיף 34טז שלחוק, ולפיו: "הוראות סעיפים 34י' ... לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". תגובתו של העותר - ירי חמשת הכדורים - חרג מן האיום שהיה נתון בו ועל-כן אין עומדת לו טענת ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 34י שלחוק העונשין. וכדברי בית-המשפט - מפי השופט לוי ובהסכמת המשנה לנשיא מצא והשופט ריבלין:

בנסיבות אלה, בהן הבין המערער כי המנוח מנסה לסחוט ממנו כספים, יש להניח לחובתו כי גם הבין שהמנוח לא יפגע בו, הואיל ובכספו הוא חפץ ולא בנפשו. והרי התגובה ההגיונית המתבקשת בנסיבות אלו ממי שמבקש למנוע התפתחות אלימה בעודה באיבה, היא מתן הבטחה למנוח כי יקבל את מבוקשו גם אם נותן ההבטחה לא מתכוון לקיימה. אולם המערער לא נהג כך, וטען כי ניסה לפנות עם רכבו לעבר תחנת משטרה קרובה, אך המנוח אחז בהגה הרכב ומנע זאת ממנו. דרך אחרת שהיתה פתוחה בפני המערער כדי להיחלץ מהמצב אליו נקלע, היתה לנסות לנטוש את הרכב ולהסתלק מהמקום, ואת מחדלו בעניין זה נימק בכך שהמנוח אחז בחולצתו. אם נכונה גרסה זו, וכך אניח, ולאור הטענה כי אותה שעה אחז המנוח בסכין והיה תחת השפעתם של סמים, כי אז נכון להוסיף ולקבוע כי שליפת האקדח על ידי המערער הייתה בבחינת תגובה סבירה, וסבירה היא גם החלטתו לירות יריות הרתעה לעבר גג הרכב. דא עקא, המערער לא הסתפק בכך, והוסיף וירה לעבר גופו של המנוח, והשאלה היא אם צעד אחרון זה היה בלתי נמנע, ואם הוא עומד במבחנה של "סבירות התגובה". על שאלה זו אנו מצווים להשיב בשלילה. כדי להרתיע אדם אינך נדרש לירות שלושה כדורים לעבר פלג גופו העליון, תוך ידיעה, וברמת וודאות גבוהה, כי ירי זה עלול להיות קטלני. להשגתה של מטרת ההרתעה די היה לירות כדור אחד, ולאיבר פחות קריטי, כדי להביא לנטרולו של המנוח, דבר שהיה מאפשר למערער לצאת מהרכב ולהזעיק עזרה ...

............................

ודוק: ההפרדה בין הירייה הראשונה ליריות שבאו בעקבותיה, אין בה משום ניתוח של האירוע ב'תנאי מעבדה' ואי-התחשבות במצוקתו של המערער. אכן, כבר נפסק כי "יש נסיבות שבהן אין מקום לפצל למרכיביה 'סדרת מעשים', שעושה אדם במסגרת 'הגנה עצמית', והסדרה נבחנת כמכלול אחד" ... אולם, בעניינו של המערער המצב שונה, הואיל והיריות נורו מאקדח חצי-אוטומטי, וכל אחת מהן חייבה לחיצה חוזרת על ההדק ... במצב זה אתה תוהה מדוע לא עשה המערער את מה שמתבקש מאליו, היינו, לבדוק אחר הירייה הראשונה אם מטרת הרתעתו של המנוח כבר הושגה. אולם המערער נהג אחרת, ועל כן מששב ולחץ פעמיים נוספות על ההדק, סבורני כי בכך הוא חצה את הקו התוחם את ההתנהגות המוגנת על ידי סעיף 34י' לחוק העונשין, ונכנס לגדרה של ההתנהגות המהווה עבירה.

4.           על דברים אלה נסבה העתירה לדיון נוסף. לטענת העותר, קיבל בית-המשפט במקרים דומים טענה של הגנה עצמית, ואף נקבע כי אין להבחין בין יריה אחת לבין יריות מספר. הנה-כי-כן, כך טוען העותר, לא זו בלבד שבית-המשפט חידש הלכה, אלא שהלכה זו - הלכה הדורשת מן המותקף לבחון את מצבו של המתקיף לאחר יריה אחת - הלכה קשה היא מאוד ומטילה היא נטל כבד ובלתי סביר על מותקפים מתגוננים.

5.           דין העתירה להידחות. הכרעתו של בית-המשפט הסבה עצמה על עובדות המקרה - עליהן בלבד - ולא נפסקה בה כל הלכה, בוודאי שלא נפסקה בה הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. ראו: סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אכן, גם בית-המשפט מדגיש כי דבריו מסיבים עצמם על נסיבות העניין וכי אין בהם הלכה כללית החלה על מקרים אחרים אף-הם. מקרה מקרה ונסיבותיו, מקרה מקרה ועובדותיו.

6.           צר לי על העותר שנקלע למערבולת שלא בטובתו, ואולם בית-המשפט אמר את דברו ולא מצאתי מקום לקיים בדברים אלה דיון נוסף.

7.           העתירה נדחית.

היום, כ"ט בתמוז תשס"ד (18.7.2004).

                                                                                                                                                                                                ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: