לפניי עתירה שהגיש משרד הפנים (להלן: המדינה) לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה והשופטים י' דנציגר וי' עמית) בעע"מ 4927/08 הממונה על המחוז - משרד הפנים נ' פייזולה אפרמיאן ואח' (טרם פורסם, 16.6.2011) (להלן: פסק הדין).
1. עניינו של המקרה נשוא פסק הדין, עליו הגישה המדינה עתירה לקיום דיון נוסף, הוא בקרקע שניטלה בכפייה מידי בעליה (להלן: המשיבים 2-1 או אפרמיאן) לצורך מטרה ציבורית במסגרת "מכר ללא תמורה", כאשר הייעוד הציבורי לא התממש במשך מספר רב של שנים. לצורך ענייננו, אין הכרח להידרש לכל השתלשלות העניינים העובדתית, ודי אם נציין את עיקריה. בשנת 1973 רכשו המשיבים 2-1 קרקע בעיר רעננה, ששטחה 4,992 מ"ר. בשנת 1983 פורסמה תכנית בנין עיר לרעננה (תב"ע רע/1/166) במסגרתה הוכרז שטח של 1,819 מ"ר מחלקתם של המשיבים 2-1 כשטח המיועד לצורכי ציבור, לשם הקמת בית כנסת. בשנת 1998 נרשמה חלקה זו בשלמותה על שם עיריית רעננה, כאשר פעולת העברת הזכויות תוארה במרשם כ"מכר ללא תמורה". שלוש שנים לאחר מכן ניתן היתר בניה לבית הכנסת, אולם בנייתו מעולם לא בוצעה. בחלוף השנים, ולאחר שנוכחו לדעת כי בניית בית הכנסת אינה יוצאת לפועל, פתחו המשיבים 2-1 בשורה של הליכים משפטיים נגד עיריית רעננה והוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה (להלן: המשיבות 4-3), במטרה להשיב לידיהם את הקרקע שניטלה מהם. בסופם של הליכים אלה, ניתן ביום 20.6.2004, פסק דין משלים מפי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא דאז א' גורן), הנותן תוקף של פסק דין להסכמות שהתגבשו בין המשיבים 2-1 למשיבות 4-3 לשם החזרת הקרקע לבעליה המקוריים (המשיבים 2-1).
על-פי פסק הדין המשלים, נדרשו המשיבות 4-3 להחזיר את הבעלות בקרקע מעיריית רעננה לבעלותם של המשיבים 2-1. כן נקבע, כי לאחר שהקרקע המדוברת תרשם חזרה על שם המשיבים 2-1, יוכלו האחרונים להגיש לאישור תכנית לשינוי ייעוד החלקה על-פי סעיף 61(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), כאשר כל הוצאות התכנון המחודש יחולו עליהם. אלא, שבכך לא תמו ההליכים המשפטיים בין הצדדים, ובעקבות פניית עיריית רעננה למשרד הפנים, הבהיר המשרד כי בהתאם לסעיף 195 לחוק התכנון והבניה נדרש אישור שר הפנים לטובת השבת הנכס מידי העירייה למשיבים 2-1, וכי יש להמציא חוות דעת שמאית לקביעת התמורה שעל עיריית רעננה לקבל בגין העסקה. לנוכח דרישה זו, פנו המשיבים 2-1 פעם נוספת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה למתן הוראות למשיבות 4-3 ולמשרד הפנים, שצורף בינתיים להליך.
2. ביום 30.4.2008 קבע בית המשפט המחוזי (הנשיא דאז א' גורן) כי סעיף 195 לחוק התכנון והבניה אינו חל על נסיבות המקרה, וכי הסכמת שר הפנים אינה תנאי מחייב לשם השבת המקרקעין, אף לא לפי סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), כפי שטען לכך משרד הפנים. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי הוראת סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, שאינה דורשת אישור שר פנים לשם השבת קרקע לבעליה המקוריים, קרובה יותר לנסיבות העניין אף שיסודותיה אינם חופפים באופן מלא. על יסוד ניתוח משפטי זה, נקבע כי פסק הדין המשלים יוותר על כנו.
3. על ההחלטה האמורה הגיש משרד הפנים ערעור לבית משפט זה, ובמרכזו הציב את השאלה מי מבין שתי ההוראות בחוק התכנון והבניה חלות על נסיבות העניין בהן עסקינן - הוראת סעיף 195 לחוק או שמא הוראת סעיף 196. למעשה, נסבה המחלוקת על השאלה איזו משתי ההוראות הולמת יותר את נסיבות העניין, הואיל והיה מוסכם כי אף אחת משתי ההוראות אינה מתאימה במלוא תנאיה לנסיבות המקרה. כפי שעוד יורחב בהמשך, כל אחת מן ההוראות קובעת תנאים שונים לשם השבת המקרקעין לידי בעליהם המקוריים: בעוד סעיף 195 לחוק מחייב את אישור שר הפנים לשם העברת המקרקעין לידי צד שלישי, סעיף 196 אינו דורש כן; בעוד סעיף 195 מדבר על רכישה חוזרת של הבעלים במחיר שלא יעלה על הסכום שבו נרכשו ממנו המקרקעין, סעיף 196 אינו מטיל חובת תשלום על מי שהופקעו מידיו המקרקעין; כמו-כן, סעיף 195 לחוק מחייב את הבעלים המקוריים בתשלום מלוא ההשבחה המופקת משינוי ייעוד הקרקע המוחזרת, ואילו סעיף 196 אינו כולל כל הוראה בעניין ההשבחה.
4. ביום 16.6.2011 דחה בית משפט זה את ערעור משרד הפנים. בפסק-דינו קבע בית המשפט מפי השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה, אליה הצטרפו השופטים י' דנציגר ו-י' עמית, כי השבת הקרקע לאפרמיאן אינה מותנית באישור שר הפנים. כמו-כן, נקבע כי על הרשות המקומית חלה חובה להשיב לבעלים המקורי קרקע שניטלה ממנו בכפייה במסגרת מכר ללא תמורה, כאשר הייעוד הציבורי שלשמו נעשתה הנטילה נזנח, וזאת מכוח הוראות הדין הכללי ולאור מעמדה החוקתי של הזכות לקניין. אשר לשאלת התמורה שעל הבעלים המקורי לשלם, נקבע כי בהיקש מסעיף 196 לחוק התכנון והבניה, ובשים לב לעקרונות הכלליים של עשיית עושר ולא במשפט, הרשות המקומית אינה רשאית לדרוש תשלום מבעלי הקרקע המקוריים, שעה היא מחזירה לידיהם קרקע שניטלה מהם ללא תמורה. עם זאת, נקבע כי בעלי הקרקע המקוריים, ובענייננו אפרמיאן, יחויבו לשלם היטל השבחה בגין עליית שוויים של המקרקעין בשל שינוי ייעוד שהשביח את ערכם.
קודם שהכריע כן, אימץ בית המשפט את עמדת משרד הפנים, וציין כי אכן אין הסדר חוקי מפורש למצב בו ניטלה קרקע במכר ללא תמורה לצורך ציבורי, ותם הייעוד הציבורי לשמו היא ניטלה. במצב דברים זה, הבהיר בית המשפט כי "בהעדר הסדר סטטוטורי המתאים למערכת הנתונים המוגדרת שלפנינו, יש לדלות את עיקרי הדין בראש וראשונה מהעקרונות הכלליים של השיטה. שנית, יש להתייחס להסדרים סטטוטוריים דומים, ולדלות מהם את הרציונל של המחוקק הטמון בהם לצורך פתרון ענייננו" (פסקה 28 לפסק הדין, ההדגשה אינה במקור - ד.ב). בהתאם למתווה האמור, עמד בית המשפט על העיקרון הכללי המורה כי, ככלל, אין להפקיע מקרקעין לצורכי ציבור בלא מתן פיצוי הוגן לבעליהם, בין בעין ובין בכסף, והבהיר כי לקיחה של קניין הפרט בלא תמורה נתפסת כחריג במשפטנו שאינו משקף את הכלל. כמו-כן, עמד בית המשפט על העיקרון, לפיו אם חדלה להתקיים המטרה הציבורית לשמה הופקעה הקרקע, הרי שמתבטלת ההפקעה, וככלל, בעל המקרקעין המקורי זכאי להשבתה, או לחילופין, לפיצוי בשווייה - כפי שנקבע בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625, 653 (2001). על יסוד אדנים משפטיים אלה סקר בית המשפט את דיני ההפקעה השונים ומצא כי העיקרון הכללי לפיו יש להשיב לבעלים המקורי את הקרקע שניטלה ממנו, כאשר מטרת הנטילה חדלה להתקיים, חל גם על נטילה בדרך של רכישה כפויה ללא תמורה לצרכי ציבור. ברם, בית המשפט מצא כי המקרה בו עסקינן - מכר ללא תמורה בכפייה, הנעשה במסגרת חוק התכנון והבניה, כשהייעוד הציבורי לשמו המכר בוצע כשל - אינו נופל לגדרי אף תבנית חקיקתית קיימת. משכך, פנה בית המשפט להכריע על דרך ההיקש, כשהוא נסמך על העקרונות הכללים שנסקרו לעיל, על דיני עשיית עושר ולא במשפט ועל הבדלים בין סעיף 195 לסעיף 196 לחוק התכנון הבניה. בהתחשב בדינים אלה, ובהיקש מהם, קבע בית המשפט כי החזרת הקרקע למשיבים 2-1 הינה פעולה המחויבת בדין ולפיכך אין היא מהווה דיספוזיציה רצונית המצריכה את פיקוח שר הפנים ואישורו; ואף אין לדרוש בגינה תמורה, הואיל ומלכתחילה ניטלה הקרקע מבעליה המקוריים (המשיבים 2-1) ללא פיצוי או תמורה. טרם חתם את פסק דינו, קבע בית המשפט כי אין ללמוד מסעיף 188 לפקודת העיריות את הצורך באישור שר הפנים להשבת הקרקע לידי המשיבים 2-1, שכן סעיף זה נועד להטיל פיקוח על עסקאות רצוניות של הרשות המקומית בנכסיה, במטרה למנוע עשייה במקרקעין הפוגעת באינטרס הציבורי, וכדי להפעיל מנגנון ביקורת מפני חשש למעשים בלתי-תקינים בנכסי ציבור. תכליות אלה, על-פי קביעת פסק הדין, אינן רלוונטיות מקום בו הרשות המקומית מחויבת בהחזרת הקרקע על-פי דין.
5. על פסק דין זה הגישה המדינה את עתירתה לקיום דיון נוסף, תוך שהיא ממקדת טענותיה ביחס לקשיותן וחדשנותן של שתי קביעות עיקריות: הראשונה - הקביעה לפיה העברת מקרקעין מרשות מקומית לידי הבעלים המקוריים של הקרקע, במקרה של מכר ללא תמורה, בכפייה, כאשר תם הצורך הציבורי בקרקע, אינה מחייבת אישור שר הפנים; השניה - הקביעה לפיה זכותם של המשיבים 2-1 בקרקע הנה זכות השבה, ללא תשלום מלוא השבחת הקרקע.
לשיטת המדינה, הקביעה כי אישור שר הפנים נדרש רק ב"עסקאות רצוניות" אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה המאמצת גישה רחבה ביחס לקבלת אישור שר הפנים, ועל כן יש להופכה. בהקשר זה, המדינה מדגישה כי שאלת עצם קיומה של חובת השבה שבדין היא שאלה משפטית מורכבת, הטומנת בחובה מתחם רחב של שיקול דעת. משכך, ומאחר שאין מדובר במסלול מכני, סבורה המדינה כי יש להעמיד את שיקול דעת הרחב של הרשות המקומית לפיקוחו ולאישורו של שר הפנים, אף כאשר עסקינן בדיספוזיציות, שעל-פני הדברים, נראות כמחויבות הדין. המדינה מדגימה, למשל, כי בהליך דנן הוסכם שאכן מדובר בעסקת מכר ללא תמורה בכפייה, אולם עצם ההבחנה האם מדובר במכר כאמור או במכר רצוני הינה מורכבת ותלויית נסיבות. הכרעה בשאלה זו, כך לתפיסת המדינה, צריכה לקבל את אישורו של שר הפנים ואין זה ראוי להותיר בידי רשות מקומית את ההכרעה הבלעדית, ללא כל בקרה, בשאלה האם קמה לה החובה להשיב את הקרקע, אם לאו. לתמיכת טיעון זה, ציינה המדינה בעתירתה כי בעקבות פסק הדין הודיעה עיריית תל-אביב-יפו כי היא אינה רואה עצמה מחויבת להעביר לאישור שר הפנים עסקאות של פירוק שיתוף במקרקעין, על אף שבעבר כך נהגה. זאת, מן הטעם שלעמדתה פירוק שיתוף במקרקעין אינו מהווה עסקה רצונית.
6. המדינה טוענת עוד כי ניתן להבין את ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט ככזו אשר אינה מחייבת אישור שר הפנים, אף במקרה של השבת מקרקעין אשר טרם שונה ייעודם הציבורי לייעוד מסחרי. קביעה כאמור, כך לשיטת המדינה, עלולה להתיר לרשויות מקומיות להעביר מקרקעין לידיים פרטיות, בטענה לא מבוקרת כי אינה זקוקה עוד לקרקע, תוך ויתור לא ראוי ולא מוצדק על ייעודה הציבורי. עמדת המדינה בנקודה זו היא כי טרם ביטול הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה, יש לבחון את נחיצות הקרקע בזירה התכנונית ורק לאחר שמוסדות התכנון נתנו דעתם לשאלה זו, תהא פתוחה בפני הרשות המקומית הדרך להכריע בשאלת ביטול ההפקעה. יוער כבר עתה, כי על אף שעמדת המדינה נראית הגיונית וראויה, סוגיה זו כלל לא עלתה בפסק הדין, הואיל ובנסיבות העניין של המשיבים 2-1 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה תוכנית לשינוי ייעוד של הקרקע מייעוד ציבורי לייעוד מגורים, טרם העברת הבעלות. לבסוף, ובאשר לחשיבות הפיקוח של שר הפנים, נטען כי עלולות להתעורר בעתיד שאלות הנוגעות לזהות הבעלים המקוריים אליהם יש להשיב את הקרקע שניטלה, אם בשל ריבוי יורשים ואם בשל תכניות איחוד וחלוקה החלות על המקרקעין. עוד מקשה המדינה ומציינת כי עצם ההכרעה בשאלת תחולת סעיף 195 או סעיף 196 אינה פשוטה, למשל במקרה בו ניתנה תמורה חלקית בעת נטילת הקרקע. לנוכח מכלול שאלות מורכבות אלה, סבורה המדינה כי שגה בית המשפט כאשר קבע שאין צורך באישור שר הפנים לשם השבת מקרקעין בנסיבות פסק הדין.
אשר לקביעה השניה העומדת ביסוד פסק הדין, לפיה אין לחייב את אפרמיאן בתשלום תמורה בגין השבת הקרקע לידיהם, למעט תשלום היטל השבחה, יוצאת המדינה כנגד ההיקש שערך בית המשפט מסעיף 196 לחוק התכנון והבניה. לשיטתה, שגה בית המשפט כאשר פנה להקיש מסעיף 196, תחת פניה להיקש מסעיף 195 לחוק, שכן האחרון קרוב יותר במהותו לנסיבות העניין של אפרמיאן. לעמדת המדינה, בית המשפט התעלם מכך שהיבט הדומיננטי ביותר בסעיף 195(2) הוא כי תם הצורך הציבורי בקרקע, והקרקע חוזרת להיות סחירה. זאת, בעוד שסעיף 196 לחוק מסדיר מצב בו הייעוד הציבורי אמנם משתנה, אך לייעוד ציבורי אחר, ולא לייעוד מסחרי. לנוכח הבדל עקרוני זה במהות שינוי הייעוד, סבורה המדינה כי סעיף 195 הוא הקרוב יותר לענייננו, ולפיכך היה על בית המשפט להקיש מסעיף זה - הן לעניין הצורך באישור שר הפנים הן לעניין רכיב התמורה. מכל מקום, המדינה דוחה אף את הקביעה לפיה סעיף 188 לפקודת העיריות אינו חל כאשר חובת ההשבה בה חבה הרשות המקומית הינה מכוח הדין.
7. המשיבים 2-1 דוחים את טענות המדינה. לשיטתם, אין בקביעות פסק הדין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, וזאת ממספר טעמים. ראשית, המשיבים 2-1 תמהים על עמדת המדינה לפיה נדרש בעניינם אישור של שר הפנים, שכן לשיטתם אישור כאמור כבר ניתן שעה שהוועדה המחוזית, אשר בראשה עומד נציג שר הפנים, אישרה את שינוי הייעוד טרם הועברה לידיהם הקרקע. לפיכך, נטען כי דרישת אישור שר הפנים נתקיימה בעניינם וכי הלכה למעשה פיקוח משרד הפנים נועד כדי לדרוש מהם "כפל תשלום" בעבור השבת הקרקע. שנית, נטען כי פסק הדין אינו סותר הלכות קודמות המתייחסות לאישור שר הפנים ואף אין בקביעותיו משום הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף, אלא יש לראות בו פיתוח הלכתי המתבסס על פסיקות קודמות של בית משפט זה. המשיבות 4-3 דוחות אף הן את טענות המדינה. לדידן, פסק הדין אינו טומן בחובו הלכה חדשה בעלת השלכות רוחב, הואיל וקביעותיו מבוססות על נסיבותיו הייחודיות של המקרה והן נשענות על פרשנות הדינים שנקבעו בחוק ובפסיקה. דגש מיוחד מושם בתגובת המשיבות 4-3 עבור קעקוע, מה שנתפס על-ידן, כהטלת דופי בשיקול דעתן. בהקשר זה, המשיבות 4-3 מביעות תמיהה ביחס לעמדת משרד הפנים כאילו נפל פגם בהתנהלותן, במיוחד לאור העובדה כי הן אלו שפנו כבר בשנת 2004 לקבלת עמדת משרד הפנים בעניין המשיבים 2-1, תוך הקפדה על מילוי הוראות הדין, נהלי משרד הפנים ופסיקות בית המשפט.
8. לאחר שעיינתי בעתירה לקיום דיון נוסף ובתגובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. פסק הדין נשוא העתירה לקיום דיון נוסף אכן קובע מתווה נורמטיבי חדש, על דרך ההיקש, לשם התרת המחלוקות המשפטיות שהובאו בפניו בעניינם של המשיבים 2-1 ומשרד הפנים. ניכר כי בית המשפט היה ער למסלול החדש בו הוא פוסע, ובלשונה של השופטת א' פרוקצ'יה: "בהיעדר הסדר סטטוטורי החל במישרין על המקרה שלפנינו יש להיעזר במקורות הדין הנובעים משני אלה: יסודות השיטה, והסדרים סטטוטוריים דומים, שיש להחיל נוכח דמיונם, ומכח תורת ההיקש" (פסקה 46 לפסק הדין).
ברם, כבר קבענו כי אין די בקיומה של הלכה חדשה על מנת להצדיק את קיומו של ההליך הנדיר והייחודי של דיון נוסף (ראו לדוגמה, דנ"א 7624/07 יורם אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית-אתא (טרם פורסם, 11.5.2008)). סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו להכריע האם תנאי סעיף 30(ב) לחוק מתקיימים, אם לאו. בענייננו, איני סבורה כי בקביעת המסגרת הנורמטיבית אשר על בסיסה הוכרע עניינם של המשיבים 2-1 יש כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף, על אף החידוש הטמון בקביעות פסק הדין. שני טעמים עיקריים הובילוני למסקנה זו. ראשית, החידושים הטמונים בפסק הדין משתבצים היטב בעקרונות, בהלכות ובמגמות המשתקפות בפסיקת בית משפט זה באשר לדינים החלים על הפקעת קניין הפרט לצרכי ציבור. במובן זה קביעותיו של פסק הדין הן פיתוח אבולוציוני והדרגתי של הדין, ואין בהן משום המהפכניות לה טוענת המדינה (ראו, לדוגמה דנ"א 8910/09GENERAL MILLS INC נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, פסקה 5 (טרם פורסם, 4.7.2010)). שנית, פסק הדין אינו מתיימר ליצור מתווה נורמטיבי שלם החל על כל הסיטואציות האפשריות הנוגעות לנטילה כפויה של קניין הפרט, כפי שמרמזת לכך המדינה. בעתירתה, מונה המדינה שורה ארוכה של מצבים אפשריים המעוררים שאלות משפטיות שאין בפסק הדין מענה להן, או למצער מענה אשר לשיטת המדינה יש בו משום קושי ובעייתיות. בעשותה כן, מבקשת המדינה להוכיח כי תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, בדבר קשיותה וחשיבותה של ההלכה, מתקיימים. אין בידי לקבל זאת. קביעותיו של פסק הדין, על אף היותן בבחינת יצירת דין חדש על דרך ההיקש, תחומות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה בו עסקינן. בית המשפט הבהיר כן במספר הזדמנויות לאורך פסק דינו, ואך ברור כי אין ללמוד מפסק הדין הלכות מחייבות, שעה שאלה כלל לא נקבעו בו. בהקשר זה טוענת המדינה, על דרך השאלה, מה דין קביעות פסק הדין לעניין פירוק שיתוף במקרקעין; או, לחלופין, מה הדין כאשר המכר הכפוי נעשה תוך תשלום תמורה חלקית או כאשר לא ברור האם קמה חובה שבדין להשבת המקרקעין, או אף כאשר זהות בעלי המקרקעין אינה ידועה. שאלות אלה, המשליכות הן על שאלת הצורך באישור שר הפנים והן על שאלת התנאים להשבה והתמורה הנדרשת, לא התעוררו בענייננו. עיון בעובדות פסק הדין מלמד כי המכר הכפוי בוצע במקרה דנן מבלי שהמשיבים 2-1 קיבלו כל תמורה שהיא, זהותם היתה ברורה ואף ברור כי קודם שבוצעה השבת הקרקע אושר שינוי הייעוד על ידי מוסדות התכנון. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המדינה, הרואה בפסק הדין כקובע הלכה כללית וגורפת, לפיה אין צורך באישור שר הפנים בכל אחת מן הסיטואציות שפורטו על ידה לעיל, ושכאמור, לא התעוררו במקרה דנן. בית המשפט אמנם ניתח באופן עקרוני את הטעמים העומדים ביסוד פיקוח שר הפנים על עסקאות מקרקעין שעורכת הרשות המקומית; ונכון הוא כי לשיטתו טעמים אלה קשורים בצורך לפקח על עסקאות רצוניות שעורכת הרשות המקומית עם צדדים שלישיים פרטיים (ראו פסקה 57 לפסק הדין); אולם אין ללמוד מכך כי בית המשפט קבע הלכה, כטענת המדינה, לפיה כל אימת שאין מדובר בעסקה רצונית, יהיו נסיבותיה אשר יהיו, מתייתר גם הצורך בפיקוח ובאישור שר הפנים לשם החזרת הקרקע לבעליה המקוריים. קביעתו תחומה היא אך לנסיבות הייחודיות שהובאו לפניו בעניינם של המשיבים 2-1. אף השופט עמית, שהצטרף כאמור לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, עמד על כך והבהיר כי פסק הדין מוגבל לנסיבותיו הוא ואין להסיק מקביעותיו כי "כל עסקת מכר ללא תמורה בין רשות מקומית לבין בעל מקרקעין, הינה עסקת רכישה כפויה, וכל מקרה יש לבחון לגופו".
בהתחשב בכל האמור, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט' בחשוון התשע"ב (6.11.2011).
ה נ ש י א ה
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11049530_N02.doc דז
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il