החלטה בתיק דנ"א 5707/04

           לפניי עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון (השופטת (בדימ') ד' דורנר, והשופטים א' א' לוי ומ' נאור) בע"א 1639/01, 2246 קיבוץ מעיין צבי ומדינת ישראל נ' יצחק קרישוב וערעור שכנגד (להלן: פסק-הדין).

1.        יצחק קרישוב (להלן: קרישוב או התובע) החל לעבוד במוסך של קיבוץ מעיין צבי בשנת 1972. תפקידו העיקרי היה התאמת רפידות לבלמים ולמצמדים. הרפידות היו עשויות מאסבסט. אין מחלוקת כי קרישוב נחשף לאסבסט במהלך עבודתו, וכי בנובמבר 1985, עת היה כבן 37, אובחן בצווארו סרטן הלימפה מסוג Non Hodgkin's Lymphoma (להלן: NHL או לימפומה). לאחר שנדחתה תביעתו של קרישוב בביטוח לאומי (לימפומה אינה מוכרת כמחלת מקצוע), הגיש קרישוב תביעת נזיקין כנגד קיבוץ מעיין צבי וכנגד מדינת ישראל (להלן: הנתבעים). טענתו של קרישוב היתה כי קיבוץ מעיין צבי לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים בעבודת אסבסט, כי המדינה לא פיקחה על המעביד כראוי, וכי עקב רשלנותם של הנתבעים חלה הוא בלימפומה.

           בין יתר הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בפני בית-המשפט המחוזי, היתה השאלה האם אמנם חשיפה לאסבסט יכולה לגרום לסוג הסרטן בו חלה קרישוב. בעניין זה הוגשו לבית-המשפט המחוזי חמש חוות-דעת מומחים - שתיים מטעמו של קרישוב  ושלוש מטעם הנתבעים. כל המומחים נחקרו בחקירה נגדית ורבים מעשרות המאמרים שהוגשו לבית-המשפט במסגרת חוות-הדעת, נדונו באופן מפורט בחקירות הנגדיות. לא היתה מחלוקת בין המומחים כי אין בנמצא מחקר רפואי המלמד על קשר חד-משמעי בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה (להבדיל מסוגי סרטן אחרים, כגון סרטן הריאה ומזטליומה). בספרות הרפואית מתוארים, אמנם, מקרים המצביעים על קיום קשר בין חשיפה לאסבסט לבין NHL, אולם בתיאורי המקרים הללו אין כדי לבסס קשר של גרימה על-פי אמות-מידה מדעיות מקובלות. לגישת המומחים מטעם הנתבעים, בהעדר מחקר מוסמך ומקובל המאשר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין NHL, אין ערך מדעי לאותם תיאורי מקרים בספרות היכולים, לכל היותר, ללמד על חשד לקשר. מנגד, טען המומחה שהעיד מטעמו של קרישוב, פרופ' רביד, כי נוכח נדירותה של מחלת הלימפומה, לא ניתן להוכיח קשר סטטיסטי בינה לבין חשיפה לאסבסט, ולפיכך אין להתעלם מתיאורי המקרים הקיימים בספרות הרפואית. לגישתו של פרופ' רביד, מכלול הנתונים בעניינו של קרישוב - גילו הצעיר בעת גילוי המחלה לאחר חשיפתו במשך שנים לאבק אסבסט, יכולתו של האסבסט לגרום לגידולים לימפטיים, נדירותם היחסית של הגידולים בהם לקה התובע, וכן מכלול המקרים המתוארים בספרות הרפואית המצביעים על קיומו של קשר בין חשיפה ממושכת לאסבסט לבין מחלת הלימפומה - כל אלה יחדיו מובילים למסקנה כי קיימת הסתברות גבוהה לקשר סיבתי בין השניים.

2.        בית-המשפט המחוזי (השופטת ד' פלפל) קיבל את תביעתו של קרישוב. אשר לשאלה האם אסבסט יכול לגרום לסרטן הלימפה, העדיף בית-המשפט המחוזי את עדותו של פרופ' רביד שתמך במסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השניים. לעדות זו מצא בית-המשפט המחוזי חיזוק בעובדה כי קרוב למחצית מעובדי המוסך בו עבד התובע (ששה מתוך ארבעה-עשר עובדים) נפטרו מסרטן, אף שאין חולק כי לא נבדק סוג הסרטן בו חלו. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הקיבוץ והמדינה חבים חובת זהירות כלפי עובדי המוסך העובדים באסבסט - הקיבוץ כמעסיק ישיר והמדינה כגוף הממונה על הפיקוח. עוד נפסק כי הנתבעים לא עשו את המוטל עליהם על-פי דין כדי להגן על העובדים מפני חשיפתם לאסבסט, והם התרשלו כלפי התובע. משכך, פסק בית-המשפט פיצויים לטובת קרישוב בגין נזקיו.

3.        על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו שלושת הצדדים לבית-משפט זה: הנתבעים טענו כנגד חיובם בנזיקין ולחלופין כנגד גובה הפיצויים, ואילו קרישוב השיג בדרך של ערעור שכנגד על סכום הפיצויים שנפסק לטובתו. אחת הטענות העיקריות של הנתבעים בערעורם לבית-משפט זה היתה כנגד קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה הוכח קשר סיבתי עובדתי בין חשיפה ממושכת לאסבסט לבין המחלה בה לקה התובע. לטענתם, לא הוכח כי אסבסט מהווה גורם סיכון למחלת הלימפומה.

           בית-משפט זה נחלק בדעותיו בנוגע לשאלה האם הוכח קשר סיבתי עובדתי בין חשיפתו הממושכת של קרישוב במהלך עבודתו לאבק אסבסט לבין סרטן הלימפה בו לקה. השופטת נאור סברה, בדעת-מיעוט, כי קרישוב לא הרים את הנטל המונח על כתפיו בעניין זה. בפסק-דין מפורט, מעמיק ומקיף, עמדה השופטת נאור על אופן השקילה של ראיות מדעיות המובאות לשם הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בדיני נזיקין בכלל, ובתביעות נזיקין בגין חומרים רעילים בפרט. לשיטתה בטרם יוכרע בשאלה האם חשיפתו של קרישוב לאסבסט גרמה למחלה אצלו - שאלה של קשר סיבתי עובדתי ספציפי, יש להכריע האם חשיפה לאסבסט עלולה לגרום ללימפומה אצל אנשים כלשהם בנסיבות כלשהן - שאלה של קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי. השופטת נאור ציינה כי בהעדר ראיות "ישירות" בעניין הקשר הסיבתי העובדתי, מתבססים תובעים רבים בתיקים של נזקי חומרים רעילים על ראיות מדעיות המונחות בבסיס חוות-דעתם של מומחים. בפסק-דינה, עמדה השופטת נאור בהרחבה על סוגים שונים של ראיות מדעיות, ועל שאלת הסטנדרטים המינימאליים שראיה מדעית צריכה לקיים כדי להוכיח קשר של גרימה מבחינת המדע.

           בהמשך פסק-הדין, עמדה השופטת נאור על הראיות המדעיות עליהן התבססו המומחים מטעמו של קרישוב, וקבעה כי אין באותן ראיות כדי להוכיח קשר סיבתי במקרה הנדון: ראשית, ציינה השופטת נאור כי בפני בית-המשפט היו מונחים מספר מחקרים אפידמיולוגיים שביקשו לבחון האם קיים קשר בין חשיפה לאסבסט לבין NHL או לימפומה כמכלול. אחד המחקרים אליהם הפנה המומחה מטעמו של קרישוב, מצא קשר בעל מובהקות סטטיסטית בין חשיפה לאסבסט לבין NHL שהופיע במערכת העיכול ובלוע. עם זאת, לגישתה של השופטת נאור, באותו מחקר היה לכל היותר כדי לבסס קיומו של קשר (association) בין חשיפה לאסבסט לבין NHL, אולם לא הוכח כי יש באותו מחקר כדי לבסס קשר של גרימה בין השניים לפי אמות-מידה מדעיות (Hill's Guidelines). במחקרים אפידמיולוגיים נוספים אליהם התייחסו מומחי הצדדים בעדותם, לא נמצא קשר בעל מובהקות סטטיסטית בין חשיפה לאסבסט לבין NHL. בהמשך פסק-דינה, קבעה השופטת נאור כי גם בתיאורי המקרים שהציג התובע בפני בית-המשפט (case reports), אין כדי להוכיח את תביעתו. בחלק ניכר מתיאורי המקרים שהוגשו כראיה, כלל לא תוארו מקרים של לימפומה אלא מחלות אחרות של מערכת הדם, ומכל מקום לא מדובר במספר מוחץ של מקרים המתאפיינים בסמיכות זמנים בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה. מאחר ואין חולק בין הצדדים כי בספרי הלימוד הקלאסיים בתחום הרפואה הקשר בין חשיפה לאסבסט לבין הלימפומה לא מוזכר ובהתחשב בכך שבאף מדינה לא הוכרה החשיפה לאסבסט כגורם סיכון ללימפומה, סברה השופטת נאור כי קרישוב לא הוכיח שהנטען על-ידו הוא בגדר המקובל בעולם המדע. היא הוסיפה וציינה כי פסק-דין ניתן לעולם על-פי הידע הקיים בעת נתינתו וכי מקום שהנטל רובץ על התובע, אי הוכחת הקשר הסיבתי לפי הידע הקיים אותה עת יוביל לדחיית תביעתו. בכל הנוגע לממצא שקבע בית-המשפט המחוזי לפיו ששה מעובדיו של המוסך מתו מסרטן, סברה השופטת נאור כי ממצא זה אינו מעוגן בראיות קבילות. היא ציינה כי לא הובאה בפני בית-המשפט כל ראיה רפואית בעניין סיבת פטירתם של אותם עובדים, וכלל לא ידוע באיזה סוג סרטן לקו. בהתחשב בכך, סברה השופטת נאור כי יש להתעלם מעניין זה במסגרת הדיון בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי.

           המסקנה אליה הגיעה השופטת נאור היתה כי "...הראיות המדעיות שהונחו בפני בית-המשפט כשהן לעצמן, אין בהן כדי להוכיח קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי לא מבחינה מדעית, וגם לא מבחינה משפטית". בהתחשב בכך, סברה כי לא עלה בידי קרישוב להוכיח קשר סיבתי בין חשיפתו לאסבסט לבין מחלתו, ולפיכך קבעה כי דין ערעוריהם של המדינה והקיבוץ להתקבל. זאת, בלא להכריע ביתר הטענות שהועלו בערעור.

4.        מנגד, סברה השופטת דורנר כי הוכח קיומו של קשר סיבתי כאמור. לגישתה, לא היה מקום לעשות שימוש בספרות אקדמית העוסקת בדיסציפלינות שונות לקביעת עובדות מדעיות, מאחר וספרות זו לא נכללה בתשתית הראייתית שהובאה בפני בית-המשפט המחוזי. מכל מקום, סברה השופטת דורנר כי בעניינו של קרישוב אין צורך בקביעת עובדות מדעיות. לגישתה, הראיות שבאו בפני בית-המשפט המחוזי הן ראיות נסיבתיות, וממילא עמדו בפני בית-המשפט שתי שיטות לבוחנן - שיטת ההסתברות המתמטית ושיטת ההסתברות האינדוקטיבית. שיטת ההסתברות המתמטית היא סטטיסטית בעיקרה, והמסקנה הנגזרת ממנה מותנית בעמידה בדרישות המחקר המדעי. השופטת דורנר עמדה על כך שדרגת ההוכחה הנדרשת לביסוס מחקרים רפואיים שונה מדרגת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, והוסיפה כי פתרון של מקרה קונקרטי אינו יכול להמתין תמיד להתפתחויות בעולם המדע. בהתחשב בכך, סברה השופטת דורנר כי במקרים כדוגמת עניינו של קרישוב יש להגיע למסקנה המשפטית באמצעות המודל האינדוקטיבי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר.

           לגישתה של השופטת דורנר, הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין חשיפתו של קרישוב לאסבסט לבין מחלת הסרטן בה חלה, נוכח הצטברותן של הנסיבות הבאות: ראשית, היות מחלתו של קרישוב מחלת סרטן, בצירוף העובדה המדעית שהפכה כבר לחלק מידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, בדבר היותו של האסבסט חומר מסרטן. שנית, הקשר שנמצא בספרות הרפואית הנסמכת על "תיאורי מקרים", בין החשיפה לאסבסט לבין סרטן הלימפה בו חלה קרישוב. שלישית, חשיפתו של קרישוב במשך שנים ובמהלך שעות רבות ביממה לאבק אסבסט. רביעית, הגיל הצעיר יחסית (37) בו חלה קרישוב בסרטן הלימפה המהווה מחלה נדירה, המופיעה בדרך-כלל בשנות ה- 60 לחייו של אדם. וחמישית, האחוז הגבוה בקרב עובדי המוסך שחלו במחלת הסרטן. בעניין זה, סברה השופטת דורנר בניגוד לעמדתה של השופטת נאור, כי אין להתערב בממצא העובדתי שקבע בית-המשפט המחוזי.

           השופטת דורנר ציינה אף היא כי לא נמצא מחקר רפואי המוכיח בוודאות הדרושה כדי לקבוע כעובדה מדעית, את קיומו של הקשר הסיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין לימפומה. אף-על-פי-כן, סברה כי "דרך חשיבתו של פרופ' רביד, שהסיק על קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש במשפט האזרחי, על-יסוד שורה של נסיבות, מתיישבת היטב עם השיטה האינדוקטיבית לקביעת עובדות המקובלת במשפט, ואין מקום להתערב בקביעת בית-המשפט שביכר את חוות-דעתו על-פני חוות-דעת מומחי המערערים" (פיסקה 12). לפיכך, היתה מסקנתה של השופטת דורנר כי הוכח קשר סיבתי בין החשיפה הממושכת לאסבסט לבין נזקו של קרישוב. בהמשך פסק-דינה, דחתה השופטת דורנר את יתר טענות הנתבעים בנוגע להתרשלותם ובנוגע לחלוקת האחריות ביניהם, ואף דחתה בעיקרו את הערעור כנגד גובה הפיצויים שנפסקו לקרישוב.

5.        השופט לוי הצטרף בהסכמה לפסק-דינה של השופטת דורנר. הוא הדגיש כי נטל ההוכחה המוטל על שכמו של קרישוב הוא ברמה של מאזן הסתברויות, ולפיכך לא היה חייב קרישוב לשלול כל אפשרות אחרת בדבר התרחשות הנזק. לגישתו של השופט לוי, אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי להעדיף את חוות-דעתו של המומחה מטעם התובע, פרופ' רביד, שהעיד כי בנסיבות העניין ניתן לקבוע בהסתברות גבוהה קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין לימפומה. חיזוק למסקנה זו נמצא בכך ששישה עובדים מאותו מוסך נפטרו ממחלת הסרטן - עובדה שלדעת השופט לוי קשה לייחסה ליד המקרה. אף בנוגע לממצא עובדתי זה הצטרף השופט לוי לעמדתה של השופטת דורנר, כי אין מקום להתערב בפסיקתו של בית-המשפט המחוזי. השופט לוי הוסיף כי הנתבעים חטאו בהתרשלות קשה שהיתה כרוכה בהגברת הסיכון שנשקף לקרישוב. נוכח מכלול הנסיבות האמורות, סבר השופט לוי כי הנטל עבר לכתפי הנתבעים להוכיח העדרו של קשר סיבתי בין התרשלותם לבין גרימת הנזק, ובכך הם כשלו. לפיכך, הצטרף לדעתה של השופטת דורנר כי יש לדחות את ערעוריהם של המדינה והקיבוץ.

6.        כנגד דעת-הרוב בפסק-הדין האמור מבקשת המדינה לקיים דיון נוסף. לטענת המדינה, דעת הרוב אינה חולקת על עמדתה של השופטת נאור בכל הנוגע לדרכי ההוכחה המדעיות, ועם זאת משמעות פסיקת הרוב היא פריצת כל מסגרת אובייקטיבית להוכחת דבר שברפואה כעניין שבמומחיות, והמרת שיטות ההוכחה המקובלות בעולם המדע בגישה אינדוקטיבית שלדעת המדינה קרובה במהותה לגישה אינטואיטיבית. לפי הטענה, נוכח הסיכון הטבעי לחלות במחלת סרטן על סוגיה השונים; נוכח העובדה שמחלות ממאירות הן שונות מבחינת גורמי הסיכון להן; ונוכח תקופת החביון הארוכה של מחלות הסרטן; יש להקפיד עם התובע בהבאת ראיות מקובלות בעולם המדע, ולא להסתפק בהשערות נטולות עוגן מדעי בדבר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לחומר מסוכן לבין סוג הסרטן בו לקה התובע. בעתירתה הביעה המדינה חשש כי דעת הרוב תתפרש על-ידי הערכאות הנמוכות כמייתרת את בחינת הקשר הסיבתי העובדתי וכיוצרת נתק מוחלט בין עולם המדע והרפואה לבין עולם המשפט. המדינה הוסיפה וטענה כי פסיקת הרוב חורגת מן ההקשר של תביעות בגין חומרים מסוכנים ועשויה להשליך גם על מקרים אחרים בהם מתעוררות שאלות שבמומחיות מקצועית. לפי הטענה, שופטי הרוב קבעו בפסק-דינם הלכה חדשה הסותרת פסיקה קודמת של בית-משפט זה ומעוררת קשיים רבים. עוד טענה המדינה כי מדובר בהלכה חשובה, נוכח קיומן של תביעות נזיקיות רבות התלויות ועומדות כיום בבתי-המשפט, בהן נטען לקשר סיבתי בין חשיפה לחומרים מסוכנים לבין מחלות שונות. המדינה הדגישה כי הבקשה לדיון נוסף מתייחסת רק להיבטים העקרוניים הנובעים מפסק-הדין בשאלת הוכחתו של הקשר הסיבתי, וזאת במנותק מהשלכותיה של ההלכה על עניינו הספציפי של קרישוב. המדינה הוסיפה וציינה כי בהליך זה אין היא טוענת כנגד הממצא העובדתי של בית-המשפט המחוזי לפיו שישה מתוך ארבעה-עשר עובדי המוסך חלו בסרטן. עם זאת, לטענת המדינה, לא ניתן להסיק מן הממצא האמור דבר, שכן לא הוכח סוג הסרטן בו חלו אותם עובדים. המדינה מבקשת, אפוא, כי ייקבע דיון נוסף, וכי בית המשפט יאמץ את חוות דעתה של השופטת נאור. יצוין כי קיבוץ מעיין צבי הודיע כי הוא מצטרף לבקשת המדינה לדיון נוסף. 

           מנגד, השיב בא-כוחו של קרישוב כי לא קמה עילה לעריכתו של דיון נוסף. לטענתו, אין כל חידוש בגישתם של שופטי הרוב שבחנו את מכלול הראיות שהובאו בפני בית-המשפט והכריעו בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי על-פי מאזן הסתברויות. לגישתו של קרישוב, דעת המיעוט היא הסותרת להלכה הנוהגת באשר, כך לפי הטענה, היא מנטרלת את בית-המשפט מתפקידו השיפוטי ומותירה לו תפקיד טכני באופיו של בחינת מובהקותם הסטטיסטית של מחקרים רפואיים.

7.        כידוע, דיון נוסף מהווה הליך יוצא דופן ונדיר נוכח עקרון סופיות הדיון. לפיכך, כדי להורות על דיון נוסף יש להשתכנע כי החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שיצאה לפני בית-המשפט זה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 406/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה - ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים (טרם פורסם), והאסמכתאות המובאות שם).

           אכן פסק-הדין נשוא העתירה שלפניי הוא בעל חשיבות באשר במסגרתו, דן בית-משפט זה בסוגית הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי בתביעת נזיקין בגין חשיפה לחומרים מסוכנים (toxic torts). עד לפסק-הדין האמור, מרביתם המכריע של הערעורים שהוגשו לבית-משפט זה ואשר התעוררה בהם סוגיה דומה, הסתיימו בפשרה מוסכמת בלא דיון לגופם של דברים (ראו למשל: ע"א 6029/96 תע"ל נ' שלום (לא פורסם); ע"א 9074/02 תדיראן נ' מיכאלי (לא פורסם)). אמנם, בע"א 4022/98, 4248 הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' צביה טויסטר (לא פורסם) נדון בפני בית-משפט זה ערעור שעניינו תביעת נזיקין בגין חשיפה לחומר מסוכן. עם זאת, באותה פרשה עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על שאלת הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי קונקרטי בין מחלת הפרקינסון בה חלתה המשיבה לבין החומרים הרעילים אותם שאפה במהלך עבודתה, אשר חלקם ידועים בספרות המקצועית כגורמים אפשריים להופעת תסמונת פרקינסונית. מנגד, בעניינו של קרישוב התמקדה המחלוקת בין הצדדים בשאלת הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי בין החשיפה לחומר מסוכן (אסבסט) לבין המחלה בה לקה התובע (NHL) ובית-המשפט העליון נחלק בדעותיו בעניין האמור.

           המחלוקת בין שופטי הרוב והמיעוט בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי מעוררת לכאורה, שאלות חשובות. המרכזית שבהן היא השאלה האם הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי בין חשיפה לחומר מסוכן לבין המחלה בה לקה התובע היא בעיקרה שאלה שבמומחיות מקצועית שההכרעה בה תיעשה בהתבסס על ראיות מדעיות בלבד כתנאי מקדמי לתביעת קשר סיבתי (שאז יש לדון במדדים לקביעת מידת תקפותן המדעית של הראיות); או שמא ההכרעה יכולה להתבסס על הערכה שיפוטית של מכלול הראיות הנסיבתיות המובאות בפני בית-המשפט אף בהעדרן של הוכחות מבוססות בעולם הרפואה והמדע (שאז מתעוררת השאלה מהו היקפם וטיבם של אותם מקרים בהם יסיק בית-המשפט קיומו של קשר סיבתי בלא ראיות מדעיות מקובלות התומכות בכך). שאלות אלה אינן פשוטות כלל ועיקר וניתן למצוא בהן פנים לכאן ולכאן, כפי שאמנם עולה מקיומה של המחלוקת בין שופטי ההרכב בפרשה זו. לשאלות האמורות עשויה להתווסף טענה אפשרית אחרת שלא נתלבנה בעניינו של קרישוב ואשר אינני רואה להביע בה כל עמדה, ולפיה הוכחת קשר סיבתי עובדתי בתביעות נזיקין בגין חומרים מסוכנים, ראוי לה שתיעשה על-פי אמות-מידה גמישות יותר ביחס לדיני הנזיקין המסורתיים (על הטענה האמורה בכתיבה האקדמית בארה"ב, ראו למשל: D. Conway-Jones "Factual Causation in Toxic Tort Litigation: A Philosophical View of Proof and Certainty in Uncertain Disciplines" 35 U. Richmond L. Rev. (2002) 875 והאסמכתאות המובאות שם).

8.        לאחר ששקלתי את טענות העותרת מסקנתי היא כי על-אף השאלות שפסק הדין מעורר, אין לקיים בעניינו דיון נוסף. בית-משפט זה כבר פסק בעבר כי: "חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית-משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית-משפט זה הן בבחינת חידוש. אף-על-פי-כן עלינו לשים נר לרגלנו את העקרון הבסיסי לפיו ההלכה נקבעת על-ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה...וכי בעקרון יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות" (דברי השופטת שטרסברג-כהן בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 

           כפי שפורט לעיל, בעניינו של קרישוב נפסק ברוב-דעות כי על-אף שאין בנמצא מחקר מדעי-רפואי מקובל התומך באופן חד-משמעי בגרסתו, הוכח קשר סיבתי בין חשיפתו הממושכת של קרישוב לאסבסט לבין מחלת הלימפומה בה לקה. מסקנה זו נשענה על חוות-דעתו של פרופ' רביד שהעיד מטעם התובע ועל מכלול הראיות הנסיבתיות שעמדו בפני בית-המשפט כפי שפורטו בפסק-דינה של השופטת דורנר. בין היתר, ראו שופטי הרוב ליתן בהכרעתם משקל לכך שכמחצית מעובדי המוסך בו עבד קרישוב נפטרו מסרטן - ממצא שהמדינה איננה חולקת עליו עוד. מסקנתם של שופטי-הרוב אחוזה, אפוא, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שנדון בפניהם. לפיכך, החשש שהביעה המדינה לפיו דעת-הרוב תתפרש כמייתרת הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי או כמחלישה את כוחן של הוכחות מדעיות בעניינים שבמומחיות מקצועית, הינו חשש מוגזם. מכל מקום, העובדה כי דעת הרוב ביססה עצמה על נסיבותיו הייחודיות של עניינו של קרישוב מצמצמת את תחומיה של ההלכה (ראו והשוו: דברי השופט חשין בדנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ ואח' (טרם פורסם)).