רקע
לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת לבנה צבר), לשחרר בתנאים את המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיב הואשם בחמישה אישומים שעניינם ביצוע עבירות על חוק מע"מ. ב"כ המשיב אישר כי קיימות ראיות לכאורה וכן כי קיימת עילת מעצר. הצדדים בבית משפט קמא טענו למעשה רק בשאלה האם ניתן לשחרר את המשיב בחלופת מעצר.
המחלוקת נעוצה בהתנהלות המשיב ובעובדה שבמהלך החקירה, אף שנעצר ושוחרר בתנאים מגבילים, לא עמד בתנאים ואף עזב את הארץ לתקופה ממושכת. המשיב נתן הסבר לעזיבתו את הארץ וטען כי הדבר נבע מאיומים על חייו, ולא היה לכך כל קשר לחקירה של שלטונות מע"מ. ב"כ המשיב הדגיש שהראיה לכך היא כי המשיב חזר ארצה מרצונו ופנה לשלטונות מע"מ כדי להסדיר את ענייניו. בית משפט קמא קיבל את הסבריו של המשיב ועל כן נתן בו אמון והורה על שחרורו בתנאים.
טענות הצדדים
העוררת מתארת בפירוט את כל הפעמים בהם לא התייצב המשיב לחקירה ולבית המשפט וטוענת כי שגה בית משפט קמא כשנתן בו אמון פעם נוספת, לאחר שהמשיב הפר את האמון שנתנו בו רשויות מע"מ ובית המשפט. לטענת ב"כ העוררת מחומר הראיות עולה כי הסיבה לעזיבתו של המשיב את הארץ הייתה חקירת מע"מ המתנהלת נגדו, וגם חזרתו ארצה לא נעשתה לצורך הסדרת ענייניו עם רשויות מע"מ. לחלופין טען ב"כ העוררת לגבי תנאי השיחרור. לדבריו, הערבה בפיקוחה צריך להיות המשיב במעצר בית לא התייצבה בבית המשפט ולא נחקרה ולא הוברר אם היא יכולה למלא את תפקידה. בנוסף, הפקדה של 100,000 ש"ח אין די בה, כאשר קרן המס שלטענת העוררת לא שולם עומדת על 450,000 ש"ח.
ב"כ המשיב טען כי בדין קיבל בית משפט קמא את הסבריו של המשיב לגבי עזיבתו את הארץ תוך הפרה של תנאי השיחרור ואי התייצבותו לדיונים. לדבריו, היו איומים על חיי המשיב ובשל כך הוא עזב את הארץ. לדברי ב"כ המשיב, הראיה לכך היא שהמשיב חזר ארצה ביום 10.7.07 ביוזמתו, והוא פועל להסדרת ענייניו במע"מ, הן במישור הפלילי, הן במישור האזרחי. אשר לתנאי השיחרור התחייב ב"כ המשיב בישיבה הראשונה כי הגב' בן סימון, בפיקוחה היה אמור להיות המשיב, וכן הערבים יגיעו לבית המשפט, אך בדיון נדחה התברר כי הם לא הצליחו להגיע.
חלופת מעצר
כאמור, לא הייתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. לא הייתה מחלוקת גם על העובדה שהמשיב הפר את תנאי השיחרור מספר פעמים עד שלבסוף נמלט מהארץ בדרכון מזויף וחזר רק כעבור ארבע שנים ונעצר עם שובו. תנאי לחלופת מעצר הוא האמון שנותן בית המשפט במשיב.
הבסיס הרעיוני העומד בבסיס השחרור בחלופה הוא כי המשיב יקיים את תנאי החלופה, שכן התנאים הם אלו שאמורים להבטיח את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרות המשיב פחותה. בענין זה הכלל הוא, כפי שנקבע על ידי כב' השופט זמיר בבש"פ 507/00
מזרחי נ'
מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385:
"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם. שהרי אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט. אם, אף על פי כן, בית המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם, שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש את הליכי המשפט. התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים.
אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה.
עם זאת, הפסיקה חזרה וקבעה כי לא כל הפרה של תנאי השיחרור מחייבת באופן אוטומטי החזרתו של המשיב למעצר: "
לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה" (בש"פ 2931/96
קאסם נ'
מדינת ישראל, תק-עליון 96 (1) 63. עוד ראו: בש"פ 1280/98
ויניצקי נ'
מדינת ישראל, תקדין-עליון, 98 (1) 604; בש"פ 574/90
מדינת ישראל נ'
מרדכי בן ריימונד נחמיאס, תק-עליון 90 (1) 282; בש"פ 3696/92
מדינת ישראל נ'
ציון עגיב, פ"ד מו (4) 216).
כפי שציין כב' השופט י' אנגלרד בבש"פ 276/01
מואיד ארשיד נ'
מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 320 ,עמ' 321:
"ככלל, הפרת תנאי "מעצר הבית" גוררת אחריה מעצר עד לתום ההליכים. הגם שניתן להצביע על מקרים שבהם, למרות הפרת תנאי שחרור בחלופת מעצר, נתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נוספת והסתפק בחלופת מעצר, הרי היה זה משום שההפרה לא היתה מהותית."
לעניין זה נפסק כי יש לשקול את חומרת ההפרה, את השאלה האם בוצעה עבירה תוך כדי הפרת התנאי, את נסיבות ההפרה וגורמים נוספים שבבסיסם עומדת השאלה האם ניתן ליתן אמון במשיב פעם נוספת. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט א' מצא בבש"פ 782/99
מדינת ישראל נ'
נועם בן שמחון, תק-על 99(1), 896 ,עמ' 897. באותו עניין הפר המשיב מספר פעמים את תנאי השחרור נתפס ע"י המשטרה והוזהר הן ע"י המשטרה, הן ע"י ב"כ בעקבות פניה מהפרקליטות. בימ"ש המחוזי שחרר את המשיב בחלופה שכן סבר שלמד את הלקח. השופט מצא קבע:
"אני מודה שהערר גרם לי ללבטים לא קלים. אין ספק שהמדינה צודקת בטיעונה במישור העקרוני. דווקא הכוונה המסתמנת בחקיקה ובפסיקה מן השנים האחרונות, לצמצם ולהגביל ככל האפשר את מספר המקרים בהם יורה בית המשפט על מעצר ממש, היא המחייבת הקפדה יתרה על קיום תנאי השחרור על-ידי מי שבית המשפט החליט לתת בו אמון ולשחררו בערובה, למרות שקמה נגדו עילה למעצר. ניתן לומר שמדיניות מעצרים ליברלית והקפדה על קיום תנאי השחרור הם בבחינת שטר ושוברו בצידו. עם זאת ברי, שאין מקום לקביעת כלל המחייב ביטול השחרור והחזרת הנאשם למעצר בכל מקרה בו מופרים תנאי השחרור; ובסופו של דבר ההחלטה אם לבטל את השחרור, או ליתן לנאשם שהפר את התנאים לשחרורו הזדמנות נוספת, היא נושא שעל בית המשפט להחליט בו על-פי שיקול דעתו תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות המיוחדות של המקרה הנתון. גם מהבחינה הזאת התנהגותו של המשיב עולה כדי ביזיון וקצף, ואם מתרשמים מן השיטתיות שבה הפר את תנאי השחרור, פעם אחר פעם, וגם לאחר שהוזהר על-ידי המשטרה וכן על-ידי התביעה באמצעות סניגוריתו, נקל להגיע למסקנה שמקרהו של המשיב הוא חסר תקנה, ושאין מנוס מהחזרתו למעצר."
לאור האמור ולאור חומרת ההפרות למעשה השאלה היא האם בדין קיבל בית משפט קמא את הסבריו של המשיב לעניין הפרת התנאים בעבר. שכן, אם יש מקום לקבל את הסבריו של המשיב לפיהם יצא את הארץ כאשר למעשה נמלט על חייו, אזי ניתן לתת בו אמון ולשחררו בתנאים, כפי שעשה בית משפט קמא. אם לעומת זאת עולה מחומר הראיות, כפי שטוענת העוררת, כי המשיב נמלט משלטונות מע"מ, אזי כמובן שמדובר בהפרה בוטה ואין לתת בו עוד אמון.
לעניין זה הפנה ב"כ העוררת להודעותיו של המשיב במשטרה עם חזרתו. בהודעתו מיום 10.7.07 מספר המשיב כי הופעל על ידי עבריינים ומוסיף, כשנשאל על שיתוף הפעולה עם אותם עבריינים (שם בעמ' 2 להודעה שורות 8-9): "
לפני הצ'ק שנתתי בא אלי אבי מושון, אומר בוא תוציא צ'קים אני אקנה ציוד שניים ואחרי זה אני יסדר לך לצאת מפה כי אני יודע שיש לך בעיות עם מע"מ". המשיב לא נחקר בעניין המע"מ בהקשר זה, אלא ע"י המשטרה בקשר לעבירות מרמה. הוא לא נשאל על עניין המע"מ והעלה זאת מרצונו. בהמשך נשאל האם ידע שהצ'קים שהוא נותן הם ללא כיסוי והשיב (שם בשורות 26-27): "
כן ידעתי. אני יגיד לך את כל האמת אין לי מה להסתיר אני ידעתי שאני מפזר שיקים ללא כיסוי ובגלל זה יצאתי מהארץ וגם בעיה במע"מ". גם כאן, מדובר בחקירת משטרה, והמשיב מוסר את המידע מרצונו וללא קשר לשאלה שהוא נשאל. לא רק שהמשיב אינו מספר שנמלט מהארץ מחשש לחייו, אלא מבהיר כי אחד מאותם עבריינים הוא זה שסידר לו את הדרכון המזויף בעזרתו יצא את הארץ (שם בשורות 28-30). כלומר, המשיב כשנחקר על עבירות מרמה, מספר על חלקו היחסית קטן בארגון, מבהיר שהוא הופעל ע"י עבריינים, אולם אינו מספר שאיימו על חייו, להפך, סייעו לו להימלט מהארץ, בין השאר לאור חקירת מע"מ, אותה הוא מעלה מיוזמתו.
בחקירתו השנייה שוב במשטרה בקשר לעבירות המרמה, חוזר המשיב ומתייחס לקשר עם רשויות מע"מ. בהודעתו מיום 12.7.07 נשאל במפורש מדוע עזב את הארץ והשיב כי היה בקשר עם רשויות מע"מ. אמנם, בתחילת התשובה אמר המשיב בתשובה לשאלה כי: "
הייתי מעורב ב"עוקץ" עם עבריינים", אולם, גם כאן מציין המשיב כי אחד מאותם עבריינים אמר לו, כששמע שהוא במגעים לעיסקת טיעון כי עליו להימלט (עמ' 1 להודעה, שורות 10). המשיב אינו מציין כי נשקפה סכנה לחייו שזו התשובה המיידית שניתן היה לצפות ולקבל לשאלה ישירה בעניין זה.
נימוק נוסף שמקשה על קבלת הסברו של המשיב הוא שהמשיב יכול היה, לו ההסבר היה נכון לדאוג להביא הסבר זה לידיעת רשויות המס ולו לאחר שנמלט. המשיב שהה ארבע שנים בחו"ל. חמשת ילדיו נמצאים בארץ. יכול היה באמצעות ילדיו, או דרך עורך דין, ליצור קשר עם רשויות המס, להבהיר להם שנמלט על חייו ולהתחייב לחזור ארצה ולהסדיר את ענייניו ברגע שיוכל לעשות כן. במקרה כזה בהחלט יתכן שהמשיב אף לא היה נעצר עם שובו ארצה. ב"כ המשיב טען כי המשיב נמצא במגעים מרתוניים להסדיר את ענייניו עם רשויות המס, הן במישור הפלילי, הן במישור האזרחי. ובכן, לו היה נמלט על חייו יכול היה להסדיר את ענייניו, בוודאי האזרחיים מחו"ל באמצעות בא כוח. נראה כי ההסברים באשר לעזיבתו וחזרתו נולדו אך כדי לנסות ולשכנע את בית המשפט כי יש ליתן בו אמון פעם נוספת. כאמור, לו היה ממש בהסברים אלו יכול היה המשיב, לכל הפחות להודיע על כך לרשויות המס, ואם לא מייד, הרי שיכול היה לעשות כן במהלך ארבעת השנים בהם שהה בחו"ל.