החלטה בתיק בש 4320/05

בקשה לעיון חוזר ולחילוט ערבויות.

1.         כנגד המשיב הוגש ביום 13.10.04 כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות, כפי שיפורט להלן. במקביל, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בסופו של דבר, לאחר דיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, שוחרר המשיב לחלופת מעצר אשר כללה מעצר בית מלא בבית אחיו. במהלך חודש ינואר, ומבלי שבית המשפט היה מעורב בכך באופן של מתן החלטה שיפוטית, שב המשיב לשירות צבאי, ועובדה זו הודעה לשירות המבחן ולמאשימה. בד בבד, ניתק המשיב הקשר עם שירות המבחן.

            לטענת המבקשת, המשיב היה מעורב ביום 27.3.05, ביחד עם שותפיו לכתב האישום בת"פ 442/04, באירוע שבמסגרתו היכו המעורבים את המתלונן ותלשו שרשרת מצווארו.

            על כן, ולאור טענת המבקשת כי המשיב אינו מקיים אחר מעצר הבית מחד, אך גם אינו נמצא בשירות צבאי מאידך, ולאור האירוע הנוסף בו היה המשיב מעורב (לכאורה), ביקשה המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.         מהבקשה עולה כי המשיב הגיע להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום, והמשיב הודה באישומים המיוחסים לו, זאת עוד ביום 16.1.05,אם כי מאוחר יותר חזר בו המשיב מההסכמה לעניין העונש והמשך הדיון נקבע ליום 31.5.05. כתב האישום המתוקן מחזיק כנגד המשיב חמישה  (מתוך שמונה) אישומים  (אישומים 1,2,4,5,8). האישום הראשון מייחס למשיב עבירה של שוד- עבירה לפי סעיף 402 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). נטען כי ביום 29.9.04, המשיב, ביחד עם נאשם 2, פנו אל המתלונן, קטין יליד 1987, אשר עבד במועד הנ"ל בשוק הבוכרים בירושלים במכירת ארבעת המינים, בקשו ממנו שיילווה אליהם לסמטה צדדית שם התנפלו עליו, סתמו את פיו, היכו אותו והמשיב הוציא מכיסו של המתלונן 250 ש"ח ומכשיר טלפון סלולארי (הנאשם 2, באותן נסיבות, שלף סכין, ניסה לדקור באמצעותה את המתלונן, ואף גרם לו לשריטה). האישום השני מייחס למשיב עבירה של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק ועבירה תקיפה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 382 (א)  לחוק. נטען כי ביום 18.10.03, סמוך לחצות, עבדו שלושת המתלוננים בניקיון מטעם עיריית ירושלים, ברח' שמגר בירושלים. המשיב, ביחד עם עוד מאות אנשים שהיו במקום, החלו לקרוא קריאות "מוות לערבים" כלפי המתלוננים, ותוך כדי כך התנפל המשיב, עם אנשים נוספים, על המתלוננים והיכה אותם תוך שהפיל אותם על הקרקע. כן נטען כי המשיב ואחרים היכו את המתלוננים באמצעות המטאטאים של המתלוננים עד שהמטאטאים נשברו. שוטרים שהגיעו למקום סייעו למתלוננים להימלט בכלי הרכב עמו באו ובמנוסתם של המתלוננים זרקו המשיב, ואחרים, אבנים שניפצו את שמשות הרכב. האישום השלישי (אישום מס' 4) מייחס למשיב עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 379 לחוק ועבירת גניבה - עבירה לפי סעיף 383 לחוק, בצירוף סעיף 384 לחוק. נטען כי ביום 5.5.04 בשעה 03:00 הגיעו המשיב ונאשם מס' 3 לישיבה ברחוב נג'ארה בירושלים. השניים התקרבו אל אחד מחלונות הישיבה - אחד מהשניים לפת את צווארו של קטין יליד 1986 שעמד בגבו לחלון אך הקטין הצליח להשתחרר מהלפיתה. בהמשך, גנב אחד מהשניים מכשיר פלאפון סלולארי שעמד על אדן החלון. האישום הרביעי (אישום מס' 5) מייחס למשיב ולנאשם מס' 3 עבירה של התפרעות - עבירה לפי סעיף 152 לחוק, ועבירה של היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק. נטען כי ביום 24.10.03 בסמוך לצומת בר אילן בירושלים, השתתפו המשיב והמשיב 3 בהתקהלות עם אנשים אחרים. המשיב ונאשם 3 יידו אבנים על רכבים שעברו במקום בעודם בנסיעה. כתוצאה מכך נופצה שמשת הרכב ואחד מנוסעיו נפצע. האישום החמישי (אישום מס' 8) מייחס למשיב עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעי 273 לחוק, ועבירת איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק. באשר לאישום זה נטען כי ביום 29.9.04 בסמוך לשעה 4:50 הודע, בקשר המשטרתי, לשוטר מאיר רוטר, כי המשיב הוביל אופנוע בסמוך לכיכר ציון בירושלים. השוטר שהגיע למקום ביקש מהמשיב להגיע לניידת, המשיב סירב והחל לרוץ והשוטר דלק אחריו והודיע לו שהוא מעוכב. המשיב אמר לשוטר כי הוא לא לקח את האופנוע ופתח במנוסה, השוטר אחז בו והודיע לו כי הוא עצור, המשיב נאבק בו וניסה להשתחרר עד אשר הגיעו שוטרים נוספים והמשיב הוכנס לניידת. בהיותו בניידת העליב המשיב את השוטר ואיים על המתנדב (באומרו: "אני אפגוש אותך . . .תזהר ממני . . .") המשיב אף ניסה לאחוז בשוטר שנהג בניידת.

3.         כאמור, באשר לעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום המתוקן, הודה המשיב בעבירות אלה במסגרת הסדר טיעון. 

4.         יש לציין כי למשיב ניתנה אפשרות לצאת לעבודה במשך שעות היום, כאמור בהחלטה מיום 17.1.05 (בב"ש 7153/04), אך המשיב לא ניצל אחר הזדמנות זו.

5.         בשלב זה, אין מחלוקת כי המשיב הפר את הוראות השחרור למעצר בית וכי עבר אחר העבירה הנוספת המיוחסת לו.

6.         במסגרת הדיון בבקשה זו, הוזמן והתקבל תסקיר מעצר בקשר עם המשיב. מהתסקיר עולה כי המשיב התגייס לצה"ל עוד בחודש נובמבר 2003, ושירותו התאפיין בנפקדויות רבות וחוסר תפקוד, ועל אף ניסיונות רבים של הצבא לסייע בידו, תוך הימנעות מלהטיל עליו עונשי מאסר, יחס זה לא זכה להצלחה. לאחר קשיים שנוצרו בקשר עם יישומו של מעצר הבית, שב המשיב לשרת בצה"ל, אולם המשיב ניתק את הקשר עם שירות המבחן מחד, ולא נמצא במסגרת צבאית באופן מסודר, מאידך.

            שירות המבחן התרשם כי למשיב קשיים לעמוד בגבולות המוצבים בפניו, ובתנאי חלופת מעצר, לרבות הנדרש ממנו במסגרת הליך טיפולי של שירות המבחן, הן בהגעה לפגישות והן ביכולתו לעבוד. על כן, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה בנוגע למשיב.

7.         המשיב כבן 20 ואין לו הרשעות קודמות. התסקירים הקודמים אשר ניתנו בעת מעצרו הראשון של המשיב (שלושה במספר) לא היו מחמיאים. כמו-כן, שירות המבחן סבר באותו העת כי המעצר בו היה המשיב נתון בזמנו, היה משמעותי עבור המשיב והציב גבולות בפניו ובפני הישנות התנהגות דומה בעתיד. אלא, מסתבר כי המציאות הוכיחה השערה זו כבלתי נכונה לחלוטין. המשיב לא הפנים את המעצר בו היה נתון והחמיץ את ההזדמנות אשר ניתנה לו בדמות חלופת מעצר. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 15.11.04, במעשיו של המשיב הוכח כי הוא מסוכן לציבור, כאשר "הציבור", בהקשרו של המשיב, הוא כל ציבור אפשרי. המשיב לא בחל ולא חשש מלבצע עבירות אלימות קשות, הוא פרק ופורק עול, וטיב והיקף מעשיו מעיד על מסוגלותו. נקודות הזכות המעטות שעמדו לזכות המשיב לשם נקיטת חלופה, בשעת ההחלטה על שחרורו לחלופה, קיבלו משמעות החורגת ממשקלן האמיתי, לאחר שהובעה תקווה כי שחרורו לחלופה יכול ויסיט את המשיב ממסלולו וישיבו לדרך הישר, ויהא בנקודות הזכות משום בסיס לאפשרות ממשית להפחתת המסוכנות הצפויה מהמשיב במידה שתינקט חלופה ראויה "וקשוחה". אלא, וכאמור, המשיב בחר להמשיך בדרכו, ולא רק שלא ניצל את ההזדמנות שהוענקה לו, אלא בחר להמשיך ולנהוג ע"פ נטיות ליבו, להמשיך ולהוות (לכאורה) סכנה לציבור, ואף שהיה מודע לתוצאות מעשיו ולהשלכתם על תנאי שחרורו, בחר לנקוט בדרך שלילית זו. לא רק זאת, אלא שהמשיב, בעקבות כך שהתאפשר לו לחזור למסגרת הצבאית, ביקש לתעתע בכולם וסבר כי בכך לא ניתן יהא להשגיח אחר צעדיו.

8.         בנסיבות אלה המסקנה היא אחת: מסוכנותו של המשיב לציבור כבר נקבעה. המשיב שוחרר לחלופת מעצר אך לא רק שהפר את תנאי חלופה זו, אלא גם ביצע (לכאורה) עבירה נוספת. בהקשר זה מתאימים הדברים אשר נאמרו אך לפני  ימים ספורים בבש"פ 3537/05 מדינת ישראל נ' פלוני (החלטה מיום 17.4.05, כב' השופטת א. חיות) באשר למי שמפר את תנאי השחרור: "קטין, ככזה, ובוודאי קטין כמו המשיב שהוא על סף הבגירות, אינו חסין מפני מעצר מקום שלא ניתן לתת בו אמון, משום שמעשיו החוזרים ונשנים מעידים כי הוא אינו ירא את החוק ואינו מבין את משמעותו . . . ". אם כך לגבי קטין - על אחת כמה וכמה לגבי המשיב שאינו קטין. כידוע, חלופת מעצר מושתתת על אמון. המשיב הוכיח, באופן פוזיטיבי, כי אין ליתן בו אמון, כי הקפדה על תנאי השחרור היא ממנו והלאה, ומסוכנותו לציבור היא במלוא עוזה. על כן,  אין אלא להורות על מעצרו של  המשיב עד לתום הליכים המשפטיים נגדו - וכך אני מורה.

ניתנה היום י"ב בניסן, תשס"ה (21 באפריל 2005) במעמד ב"כ המבקשת, והמשיב.

קלדנית: מאיה כהו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: