החלטה בתיק בש 2725/06

1.         בפני ערר, המוגש מכוח סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"), אשר מופנה כנגד החלטת בימ"ש שלום בנצרת (כב' השופטת רוטפלד-האפט), מיום 20.7.06, בש 3621/06, בה הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

על פי האמור בכתב האישום, עובר ליום 22.6.06, קשר העורר קשר עם ויסאם הרייש, עו"ד במקצועו (להלן: "ויסאם") ועם אחרים לבצע עסקת סמים.

לשם האמור, נסע ויסאם ביום 22.6.06, בשעות הערב, ברכבו מסוג יונדאי אקסנט מ.ר. 7795204 לאזור מושב "כחל" בגליל העליון, שם נפגש לפי התכנון המשותף עם אחר אשר כיוון אותו אל מקום המחבוא של הסמים נשוא העסקה. כאשר הגיעו אל מקום היעד, רכש ויסאם מאותו אחר, תמורת 63,000 ש"ח, סם מסוכן מסוג חשיש, במשקל 15.883 ק"ג נטו, מחולק ל-10 חבילות בתוך ארגז קרטון.

ויסאם הכניס את ארגז הקרטון עם הסמים לתא המטען של רכבו והמשיך בנסיעה- והכל בידיעתו ובהסכמתו של העורר. זמן קצר לאחר מכן, נעצר ויסאם על-ידי מחסום משטרתי בכביש מס' 85, בין צומת כחל לבין צומת קדרים.

            בעקבות האמור יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

2.         העורר טוען בבקשתו, כי שגה בימ"ש קמא עת קבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו, ולחילופין למעשה כי לא די בעוצמתן של אלו בכדי להצדיק מעצרו עד תום ההליכים.

            העורר מפנה בעררו למספר מחדלי חקירה שהתבצעו, לטענתו, בתיק החקירה, ואשר פוגעים ביכולתו להתגונן.

            עוד טוען העורר כי יש להטיל ספק במהימנותו של ויסאם, באשר דבריו לוקים בסתירות וכן משום שויסאם מנסה להפחית ממעורבותו של בן-דודו ( המכונה "אבו פארס") בפרשה ולהטיל את מלוא האחריות על העורר.  

            מוסיף העורר וטוען, כי בחומר הראיות ניתן למצוא מספר נקודות התומכות בגרסתו, בין היתר, העובדה כי טביעות האצבע שנמצאו על שטרות הכסף אינן שייכות לו, הידיעות המודיעיניות אינן קושרות את העורר לעסקה, ויסאם שיבש את כינויו של העורר (- "מומי") ולא ידע היכן הוא גר.

לבסוף טוען העורר, כי אפילו ייקבע שישנן ראיות לכאורה המצדיקות מאסרו עד תום ההליכים, הרי שיש לשקול בחיוב קיומה של חלופת מעצר. 

3.         בפני חזרו וטענו הצדדים זה להכא וזה להתם.

            ב"כ העורר חזר ואמר, כי אין בראיות הקיימות כדי להצדיק מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. לטענתו, העורר כלל אינו קשור לעסקת הסמים, אשר התבצעה למעשה בין אבו פארס לבין חאג'.

            מנגד, ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערר וחזר על האמור בבקשה שהוגשה בבימ"ש קמא למעצר עד תום ההליכים.

            לטענת ב"כ המשיבה, אבו פארס טרם נחקר משום שלא נמצא ואף הוכרז כעבריין נמלט.

            ב"כ המשיבה הפנה למידע המודיעיני המצוי בתיק המשטרה ולפיו, אדם מטעמו של אבו פארס מנצרת יגיע לקבל סמים כשבביתו של אבו פארס ממתין קליינט יהודי שהסמים מיועדים לו, והכוונה היא לעורר. 

4.         הלכה היא כי "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", כמאמר סעיף 21(ב) לחוק, אינן נדרשות להצביע על הוכחת האשמה מעל לכל ספק סביר, כנדרש בהליך העיקרי, אלא צריך שראיות אלה יהיו בעלות פוטנציאל להרשעה, בסיומו של ההליך הפלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2), 133).

מתוך נקודת מוצא זו, יש לבחון חומר החקירה הכולל ולבדוק האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמה מצד העורר בסופו של הליך.

בשלב זה, אין קובעים מהימנות, הראיות נבחנות על פניהן.

5.         לאחר בחינת תיק החקירה, עיון בטענות הצדדים הן בבימ"ש קמא, הן בכתב והן בפני, נחה דעתי כי מסקנתו של בימ"ש קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, בדין היא; ואבאר.