1. המבקשת עותרת להארכת המועד להגשת תובענה מטעמה.
2. הבקשה לסעד הזמני הוגשה ביום ה26.2.06. ע"פ תקנה 363 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היה על המבקשת לצרף לבקשתה כתב תביעה, או לחילופין, להגיש את כתב התביעה במהלך שבעת הימים שלאחר מכן. לאור בקשת המבקשת, בית המשפט, בהסכמת ב"כ המשיבים, הורה על הארכת המועד להגשת כתב התביעה עד ליום 12.3.06.
בתאריך 13.3.06, יום לאחר שעבר המועד, הגיש ב"כ המבקשת בקשתו דנן שהיא בקשה נוספת להארכת מועד, בה נטען שב"כ המשיבים מסכים להארכה עד יום15.3.06.
3. ב"כ המבקשת מנמק את בקשתו בשני נימוקים עיקריים:
האחד: המבקשים פנו לארכיב בית המשפט המחוזי בת"א על מנת שימציא להם מסמכים הרלוונטיים לבקשה, היות שאלו אינם נמצאים בידיהם וטרם נענו.
הנימוק השני: תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אומרת שבית המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו. לדידו של ב"כ המבקשת, התנאי בסעיף הינו שתוגש תובענה בתוך שבעה ימים ממועד
מתן הצו. היות ולא ניתן כל צו- אותו מועד טרם החל.
4. ב"כ המשיבים, מתנגד להארכת המועד. הוא אף לא הזכיר שהיתה הסכמה מצדו להארכה ליום 15.3.06. סיכום טענתו הוא שהמבקשת פעלה בחוסר תום לב בכך שהיא מבקשים להגיש את התובענה יומיים בלבד לפני הדיון, דבר שיגרע מזכות המשיבים להתכונן כראוי לדיון. עוד טוען ב"כ המשיבים כי חזקה על המבקשים שיהיו בידיהם או בידי באי כוחם הקודמים כל המסמכים בנוגע לצו העיקול וכי רבים ממסמכים אלו הומצאו ע"י המבקשים ממילא בעת הבקשה לצו המניעה. הוא הוסיף, כי על המבקשים להיות בטוחים בקיומה של עילת תביעה רצינית וראיות מהימנות לכאורה, על מנת שיזכו בצו מניעה. מבקשתם האחרונה מסתבר שלא כך היה הדבר. ב"כ המשיבים מפנה לבש"א 2657/05
יאיר ליאור נ' יעקב רבינוביץ ( לא פורסם) בו אומר בית המשפט המחוזי בנצרת כי "מה שטוב לבקשה, טוב גם לתביעה העיקרית ואם התביעה חסרה מסמכים, הרי גם הבקשה לסעד זמני לוקה ולהפך".
דיון:
5. בספרו של השופט א. גורן-
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית עמ' 408) נאמר:
"אין ליתן סעד זמני אלא ובעיקר ככלי עזר לקיום ההליך העיקרי ולהצלחת מימושו של הסעד העיקרי הוא הסעד הקבוע. לפיכך, כדי לקבל סעד זמני יש צורך להגיש תביעה עיקרית. אין מקום ליתן צו ביניים, שאין בו כדי להבטיח את מימושו של ההליך העיקרי. אין מקום ליתן צו זמני אלא בצמוד לתובענה אותה הוא בא לשרת".
ראו לעניין זה גם ע"א 3603/95 -
הממונה על ההגבלים העסקיים נ' דלק חברת הדלק . פ"ד מט(5), 423 ,עמ' 426-427, שם נקבע:
"כלל הוא שאין מקום ליתן צו זמני (או צו ביניים אחר) אלא בצמוד לתובענה אותה הוא בא לשרת".
ברע"א 5805/90 -
הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט. פ"ד מה(3), 45 ,עמ' 48-49 נקבע כי:
" מושכל ראשון הוא, שאין נותנים לבעל דין סעד זמני אלא בגדר תובענה שהוגשה, המגלה עילה. לפיכך, רק במקרים מיוחדים רשאי בית המשפט ליתן לבעל-דין סעד זמני לפני הגשת התובענה על יסוד סמכותו הטבועה, והוא - רק על-תנאי שתוגש תובענה תוך זמן קצר... רק לענין מתן סעד זמני של עיקול רשאי התובע להקדים את בקשת העיקול להגשת התובענה, אך גם כאן נשמר העיקרון, שאם לא הוגש כתב-תביעה תוך שבעה ימים מיום מתן הצו, יפקע העיקול (תקנה 373 (2)". ( ההדגשה לא במקור).
6. עתירה לסעד זמני מתאפשרת גם לפני הגשת התביעה, אולם זאת רק במקרים חריגים ובמקרים בהם ישנן נסיבות שאינן מאפשרות לתובע להגיש את התביעה בשלב זה. במקרה כזה ייקבע הסדר להגשת התביעה העיקרית
בהקדם האפשרי (ע"א 49/51
קופת חולים נ' פישר פ"ד ה 1406.)
ואולם, אין להשתמש בסמכות זו באופן שגרתי "כדי שלא תהיה אפשרות לתובע שלא השיג את הסעד, להימנע מהגשת התביעה" (א' גורן, לעיל, עמ' 409).
ראוי לציין כי טענתו של ב"כ המבקשת בנוגע למניין הימים שטרם החל מוטעית. ניתן היה לקבלה אילו נשוא הבקשה היה צו עיקול. אולם, היות ובמקרה שלפנינו הסעד הזמני המבוקש הינו צו מניעה, אין הטענה רלוונטית, ויש לדחותה.
במקרה זה, מכלל נימוקיו של ב"כ המבקשת לא מצאתי נימוק המצדיק מתן אורכה נוספת להגשת תובענתו. למעשה, היה עליו להיערך למפרע, ולכל הפחות לנצל היטב את הארכה שניתנה לו.
בא כוח המבקשת התבקש להשיב לתגובת בא כוח המשיבים. סיכום תשובתו הוא שלא נגרם כל נזק למשיבים, וחזר וציין את טענתו שתקופת שבעת הימים מתחילה מיום מתן הצו. בא כוח המבקשת הגדיל לעשות עת צירף לתשובתו כתב תביעה, ללא שקיבל רשות מבית המשפט.