החלטה בתיק בשא 8440/06

הנתבעות עותרות לסילוק התביעה על הסף משורה של טעמים, וביניהם- העדר סמכות ואי מיצוי הליכים, העדר יריבות, התיישנות, שיהוי ופגיעה אפשרית בצדדים שלישיים שאינם צד להליך.

הבקשה הוגשה במסגרת שתי תביעות מאוחדות, שעניינן זהה.

על פי כתב התביעה בת"א 1300/04, התובעת (חברת גב-ארי פיתוח והשקעות בע"מ) הייתה הבעלים של חלקה 690 בגוש 6043 בחולון.  בשנת 1943 בוצעה חלוקה של חלקה 690, ובמסגרתה בוצעה הפרשה ללא תשלום פיצויים של שטחים לצרכי דרכים, לאור דרישת הרשויות ובהתאם לסמכותן לבצע הפקעה לצרכי דרכים ללא תשלום פיצויים בשיעור של עד 25% מהשטח נשוא החלוקה. החלקות שהופרשו נרשמו בשמו של הנציב העליון (מדובר בשבע חלקות שמספריהן- 694, 695, 696, 697, 698, 699 ו-700).  לאחר מכן, נכללו החלקות בגוש 6043 במסגרת תוכניות בניין עיר, שהן, בין היתר, תוכניות איחוד וחלוקה, ותמורתן התקבלה הקצאת זכויות מסחריות שנרשמו על שם מדינת ישראל.

לאחר מכן, בשנת 1947 בוצעה חלוקה של חלקה 243 בגוש 6020 בחולון, במסגרתה בוצעה הפרשה ללא תשלום פיצויים של שני שטחים לצרכי דרך (חלקה 622 וחלקה 623).  הזכויות בחלקות הוקצו לעיריית חולון.

התובעים בת"א 1303/04 הם יורשיו של מר יעקב פרלשטין ז"ל, שהיה הבעלים במשותף של חלקות מסויימות בחולון.  בכתב התביעה נטען, כי בשנים 1936-1937 בוצעה חלוקה של החלקות, במסגרתה בוצעה הפרשה ללא תשלום פיצויים של שטחים לצרכי דרכים.  גם בתביעה זו, נטען כי ההפרשה התבצעה על יסוד דרישתן של הרשויות, ועל פי סמכותן לבצע הפקעה לצרכי דרכים בשיעור של עד 25% משטחי החלקות המקוריות.  על פי הנטען, החלקות נכללו בתוכניות בניין עיר שהן, בין היתר, תוכניות איחוד וחלוקה, ובמסגרתן הוקצו לנתבעות זכויות בחלקות. בשתי התביעות (ת"א 1300/04 ות"א 1303/04) נטען, כי למרות שהחלקות המופרשות הופרשו לצרכי דרכים, הרי שבפועל, לא נעשה בהן כל שימוש לצורך כך, וחלף זאת, הוקצו לנתבעות חלקות ושטחים בייעודים מסחריים.

לפיכך, ומשלא מומשה מטרת ההפרשה המקורית, טוענים התובעים כי הם זכאים לקבלת זכויות במגרשים ובחלקות שנוצרו מהחלקות המופרשות.

בת"א 1300/04 עתרה התובעת לחייב את הנתבעת 1 בהעברת זכויות הבעלות בחלקות המאוזכרות בסעיפים מסויימים בתביעה.

בת"א 1303/04 עתרו התובעים לחייב את הנתבעות בהעברת הזכויות על שמם, על פי חלקם היחסי בירושת המנוח.

בתגובתם לבקשה, מסתמכים התובעים, במידה רבה, על החלטתה של כב' השופטת (כתוארה אז) הילה גרסטל, שניתנה בבש"א 9605/03, ה"פ 173/02 עיריית חולון נ' ליטבק (7/10/03).  בהחלטה זו נדחתה בקשה לסילוק על הסף שהוגשה במסגרת תביעה הדומה בנסיבותיה לתביעות שלפניי, וגם הטענות שהועלו בבקשת הסילוק הן כמעט זהות לאלו שהועלו בבקשה הנוכחית.

אלא שמסתבר, כי הוגשה בקשת רשות ערעור על חלק מרכיבי ההחלטה- רע"א 60/04 (כך עולה מתשובת הנתבעים לתגובה).

על פי הרישום באתר בית המשפט העליון, ההחלטה האחרונה בבקשת רשות הערעור האמורה, ניתנה ביום 2/4/06, ובה נקבע, כי לבקשת המערערים, נדחה מועד הדיון והמועד להגשת סיכומים, עד לאחר מתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 (דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, תק-על 2006(3) 659 נסב על סוגיית התיישנות תביעה לפיצויי הפקעה).

לפיכך, כל עוד לא ניתנה הכרעה מחייבת בבקשת רשות הערעור בפרשת ליטבק, אין המדובר בעניין חלוט.

מכל מקום, דברים אלה נאמרים "בשולי הדברים" שכן בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה, וזאת בהתאם לנטען בסעיפים 23-26 לתשובת הנתבעים לתגובה. 

בכתבי התביעה לא צויין המקור החקיקתי שמכוחו בוצעה ההפקעה (או ההפרשה, כטענת התובעים), אך מה שברור הוא, כי מאחר שהמהלך בוצעה בשנות ה-30 וה-40 , הוא אינו כפוף להוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

ברע"א 7591/01 אלג'עברי נ' שר האוצר ואח', תק-על 2003(2)  361 נדונה הסמכות העניינית לדון בתביעות שהוגשו בגין הפקעות שבוצעו על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943-

"הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות היא מעשה שלטוני מובהק. מאז הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק היא נידונה בפניו. אמת, הכרנו בעבר בסמכות המקבילה של בית המשפט האזרחי (שלום או מחוזי) בענייני שלטון הקשורים לתכנון ולבניה (ראו בג"ץ 4306/93 חלפון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל אביב, פ"ד מז(4) 37; בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשיה, מחוז ירושלים, פ"ד מח(4) 237, 244). פסיקה זו- אשר כללה גם הפקעות על פי דיני התכנון והבניה (בג"ץ 465/93 טרידט ס.א. נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח (2) 622, 636)- לא הוחלה על ידינו בעבר על תובענות לתקיפה ישירה של הפקעות לפי פקודת הקרקעות. באלה ממשיך לדון בית המשפט הגבוה לצדק, בלא שבעבר הוכרה סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי. לדעתנו, אין מקום, לעת הזו, לחדש הלכה בעניין זה, שכן יש לפתור סוגיה זו במסגרת ה"צינור" המרכזי שהוקם לאחרונה לעניין זה- הוא חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000.  במסגרת זו הננו ממליצים לשקול הענקת הסמכות לדון בענייני הפקעה על פי פקודת הקרקעות לבית המשפט לעניינים מינהליים...".

עיקרון זה הובע גם בפסק דין שניתן ברע"א 5664/04 מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל נ' בן גרא, פ"ד נט(6) 193. בפסק דין זה, נדון גם תוכנו של המונח "תקיפה ישירה" של הפקעה (בהקשר של הפקעה מכוח פקודת הקרקעות), ונקבע, כי הוא חל גם על השגות על מעשה ההפקעה, בשל נסיבות שאירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית (לדוגמה טענה בדבר אי מימוש המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה).

(ראו עוד בעניין זה- ת"א 6392/04 עליאן נ' מדינת ישראל (15/10/06); בש"א 3295/07, ת"א 721/07 מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל נ' חואלד (13/11/07)).

צירוף הדברים מוביל למסקנה, כי הסמכות לדון בתביעות נתונה לבג"ץ.