החלטה בתיק בשא 798/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק דמ 3046/05 (בפני כבוד הרשמת מרגלית).  פסק הדין ניתן ביום 26.7.05 במעמד צד אחד לאחר שהמבקשת אשר הוזמנה כדין לדיון לא התייצבה וגם לא הגישה כתב הגנה.

2.      ואלה העובדות הדרושות לעניננו:

2.1.   לבית הדין קמא הגיש המשיב תביעה לחייב את המבקשת לשלם לו הפרשי שכר עבודה בגין עבודתו במשך 5 ימים לפי שכר ברוטו של 7,500 ש"ח. הצדדים הוזמנו לדיון בפני הרשמת הנכבדה ליום 26.7.05.

2.2.   ביום 26.7.05 התייצב המשיב בלבד לדיון. בית הדין קמא קבע כי "מסמכי בית הדין הומצאו כדין לנתבעת במסירה אישית ע"י התובע כפי שנחזה מאישור מסירה שהוגש לתיק ועדות התובע בפני". לאור העדר ההתייצבות והעדר הגשת כתב ההגנה נתן בית הדין פסק דין על יסוד כתב התביעה וחייב את המבקשת לשלם למשיב יתרת שכר עבודה בסך 931 ש"ח  בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן חייב אותה בתשלום הוצאות משפט בסך של 150 ש"ח.

2.3.   במהלך חודש אוגוסט 2005 שלחה המבקשת לבית הדין ערעור. הערעור לא התקבל לרישום מאחר ולא שולמה בעדו האגרה המתחייבת.

2.4.   ביום 16.8.05 יצרה המזכירה הראשית של בית הדין קשר טלפוני עם המבקשת (למנדי) וביקשה שיצרו עימה קשר בקשר לערעור. המבקשת לא יצרה שום קשר.

2.5.   ביום 28.9.05 שוחחה המזכירה הראשית עם מנכ"ל המבקשת והסבירה לו כי לא ניתן לקבל את הערעור לרישום וכי על המבקשת להגיש בקשה להארכת מועד "כולל נימוקים לאיחור".

2.6.   ביום 6.10.05 הגיעה לבית הדין הבקשה להארכת מועד להגשת "בקשת רשות ערעור". הבקשה נחתמה על ידי מנכ"ל המבקשת. בבקשה טוען המנכ"ל כי ביום 16.8.05 ניסה ליצור קשר עם בית הדין על מנת "כי הבקשה לערעור ששלחתי לבית הדין הארצי לעבודה אכן הגיעו ליעדם" והוא מאשר כי ביום 28.9.05 הוא הונחה לשלוח את הבקשה להארכת מועד. לגבי הנימוקים לבקשה כותב המנכ"ל כך:

"אבקש בכל לשון של בקשה להאריך את מועד הגשת הערעור וזאת למען הצדק בתיק זה"

2.7.   לבקשה להארכת מועד צרפה המבקשת את נימוקי הערעור ואת המסמכים שהיו ברשותה, לרבות כתב התביעה, הדרישה של בית הדין קמא להגשת כתב ההגנה וההזמנה לדיון הנ"ל. בנימוקי הערעור טוענת המבקשת כי התובע עבד רק יומיים וכי "למיטב ידיעת" המנכ"ל השכר בגין יומיים אלה שולם לו. עוד מוסבר כי מנכ"ל החברה ומר יואל קארוש טיפלו "בנושא של המשיב" וכי ביום הדיון שהה המנכ"ל בחו"ל .

2.8.   ביום 4.12.05 הגיש המשיב את תגובתו. המשיב מתנגש לבקשה ומפנה לכך שבתלוש השכר שצורף לכתב התביעה (ולערעור) מצוין כי עבד ארבעה ימים ולכן טענת המבקשת כאילו עבד יומיים מופרכת על פני הדברים.

3.      על פי סעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, ערעור על פסק דין בדיון מהיר, לרבות על פסק דין של רשם בית הדין האזורי, טעון רשות של בית הדין הארצי. על פי תקנה 74 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין) המועד להגשת בקשת ערעור כאמור הוא חמישה עשר ימים מהיום שבו הומצא למבקש פסק הדין. במקרה הנוכחי, בשים לב לפגרה המועד להגשת בקשת רשות הערעור היה יום 15.9.05.

4.      תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשכ"ט - 1969, קובעת כי לא יזקק בית הדין לכל הליך אלא אם שולמה בעדו האגרה הקבועה בתוספת לתקנות הנ"ל . כאמור המבקשת שלחה לבית הדין את הערעור במהלך חודש אוגוסט 2005 ללא תשלום אגרה. בנסיבות אלה בדין לא התקבל לרישום הערעור/בקשת רשות הערעור.

5.      פנייה כדין של המבקשת לבית הדין היתה רק ביום 6.10.05 - לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור, עת הוגשה הבקשה הנוכחית להארכת המועד, וגם זאת רק לאחר תזכורת שניה של מזכירות בית הדין.

6.      בית הדין או הרשם רשאים להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

7.      לאחר ששקלתי את הבקשה והתגובה החלטתי שלא להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור, וזאת מן הטעמים הבאים:

7.1.   במקרה הנוכחי המבקשת כלל לא פרטה מהו אותו "טעם מיוחד" לאיחור. המבקשת שלחה את הערעור ולא התעניינה אודות הקורה עימו (האם בכלל הגיע לבית הדין אם לאו). אלמלא יוזמתה של מזכירות בית הדין סביר להניח כי הערעור היה שוכב עדין כאבן שאין לה הופכין. טענת המנכ"ל כאילו ניסה להשיג את בית ביום 16.8.05 ולא הצליח לעשות כן תמוהה בלשון המעטה ובכל מקרה לא פוטרת את המבקשת מאחריותה להגיש את ההליך לבית הדין. העובדה כי המבקשת בחרה ב"שב ואל תעשה" בכל התקופה שמיום 16.8.05 ועד ליום 28.9.05 אומרת דרשני, ומעידה כי הערעור לא כל כך עניין אותה. לענין העדר הסבר למעשי המבקשת בכל התקופה הארוכה זה נאמר בספרו של זוסמן כי:

"המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפחות לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים ואינו יכול לצפות לכך שעל פי טענה כללית וסתומה שבתצהיר ישיג הארכת מועד".

      העדרו של הסבר כלשהו לאותו טעם לאיחור מקבל משנה תוקף נוכח העובדה כי תשומת ליבה של המבקשת הופנתה לכך שעליה לפרש מהוא הטעם לאיחור.