החלטה בתיק בשא 665/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל 4809/02), שניתן ביום 5.8.2003. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 31.7.2005, דהיינו כמעט שנתיים לאחר מכן. 

2.      העובדות הרלבנטיות להכרעה בבקשה יפורטו להלן:

2.1.   ביום 16.6.2002 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי (בל 2360/01; להלן - פסק הדין הראשון), לפיו יש להחזיר את עניינו של המבקש לדיון בפני הועדה לעררים לגמלת ניידות, על מנת שזו תבהיר ותנמק מדוע, על סמך ממצאיה היא בבדיקתה את המערער, אין מקום להפעלתו של סעיף הליקוי ו(א)(4) לרשימת הליקויים. 

2.2.   בהחלטה מיום 19.8.2002 קבעה ועדת העררים כי הממצאים אשר נמצאו לגבי המבקש אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת.

2.3.   בפסק הדין נשוא הבקשה (בל 4809/02) דחה בית הדין קמא את הערעור על החלטת הוועדה לעררים מיום 19.8.2002. בית הדין קבע כי על פי פסק הדין הראשון היה על הועדה לפרט ולנמק את קביעתה תוך התייחסות לסעיף הליקוי ו(א)(4) לרשימת הליקויים, וזאת לאור ממצאיה היא ובדיקתה את המבקש. לפיכך, דחה בית הדין את  טענתו של המבקש כי הועדה היתה חייבת לבדקו פיזית מחדש קודם למתן החלטתה. כן קבע בית הדין האזורי כי הועדה נימקה באופן ברור את החלטתה מדוע אין ליישם את סעיף ו(א)(4) לרשימת הליקויים, ומדוע הממצאים של המבקש אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת.

3.       נימוקי הבקשה להארכת מועד הם:

3.1.   חרף האמור בפסק הדין הראשון, הועדה דנה בעניינו של המבקש בהעדרו, ודחתה את ערעורו.  לטענת המבקש, הועדה היתה חייבת לבודקו שוב, קודם למתן החלטתה.

3.2.   לאחרונה הסתבר למבקש, כי אילו היתה הועדה בודקת את המבקש, היתה קובעת לו דרגת נכות גבוהה יותר, לנוכח העובדה כי בדיקת CT ממנה התעלמה הועדה, היתה למעשה גילויו של סרטן ממאיר בנאזופרינקס.

3.3.   בבדיקת וועדת עררים של מס הכנסה נקבעה למבקש דרגת נכות בשיעור של 93.43%, וכן אושרה לו קצבת סיעוד.

3.4.   לנוכח ההתדרדרות במצבו הרפואי, נבצר מהמבקש להגיש את הבקשה להארכת מועד, עד לפנייתו לבית הדין האזורי בתל אביב ביום 31.5.2005. החלטה בבקשה זו ניתנה רק ביום 25.7.2005.

3.5.   בית הדין לעובדה נוקט גישה סלחנית, ההולמת את ייעודו ואופיו, בשאלת קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.

3.6.   למבקש סיכויים טובים להצליח בבקשת רשות הערעור, שכן אין ספק שאילו הועדה היתה דנה בנוכחותו היתה קובעת לו דרגת נכות גבוהה יותר.

4.       המוסד התנגד לבקשה, מנימוקים אלה:

4.1.   יש ליתן משקל למידת האיחור, שכן מדובר באיחור בן למעלה משנה ועשרה חודשים.

4.2.   האישור הראשון בדבר טיפולים רפואיים הוא מחודש 5/04, כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין נשוא הבקשה.  המבקש גם לא הראה מדוע מישהו מטעמו לא יכול היה להגיש את בקשת רשות הערעור במועד.

4.3.   סיכויי הערעור קלושים, כיון שהועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין הראשון.

4.4.   ככל שחלה החמרה במצבו של המבקש, שמורה לו הזכות להגיש בקשה לבדיקה מחדש, אשר תיבחן לגופה.

5.      לאחר שבחנתי את החומר שבתיק  ושקלתי את טיעוני הצדדים, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.

6.      בפסק הדין נשוא הבקשה נדון ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה לעררים לעניין גמלת ניידות, וזאת על פי הסכם בדבר גמלת ניידות. על פי הוראות הסכם הניידות, "מוגבל בניידות" הוא מי ש" הועדה הרפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם זה". כאמור, הועדה קבעה כי הממצאים של המבקש אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים.