- בפניי בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט.
עניינו המקורי של ההליך היה בגילוי מסמכים הדדי, במסגרת הליך פירוק שיתוף, בין בני זוג, אשר נדון בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (סגנית הנשיא, כב' השופטת נילי מימון).
- במסגרת ההליכים בתיק בבית משפט לענייני משפחה, ולאחר שכבר נתגלעו קשיים בנושא זה, הגיע התיק אליי במסגרת בקשת רשות ערעור (בר"ע 2350/06, שאוחדה עם בר"ע נוספת בסוגיה דומה, היא בר"ע 3008/07, כאשר הדיון המאוחד ופסק הדין ניתן בבר"ע 2350/06, בשני התיקים). בדיון שנערך בפניי, קיבלו הצדדים את הצעתי להסדר דיוני מקיף, ובו הוסכם, בין היתר כי
"תוך 10 ימים יגישו כל אחד מבעלי הדין תצהיר גילוי מסמכים מלא, בנוסח של טופס 11 שהינו חלק מן התוספת הראשונה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (סעיף 1 להסכמה). בהמשך, הוסכם כי
"כדי למנוע מצב שבו צד אחד ראה את תצהירי גילוי המסמכים של רעהו, ולכן כתב את תצהירו שלו, בהתאם, ב"כ הצדדים ייפגשו ביום 27.3.07, בשעה 10:00 בבוקר, במקום שב"כ הצדדים יבחרו. באותה פגישה, ימסור כל אחד לרעהו בו זמנית מעטפה ובה תצהיר גילוי המסמכים של מרשו" (סעיף 3 להסכמה). כדי שכל צד יוכל לעשות שימוש בגילוי המסמכים, נקבע הסדר בדבר צילום המסמכים (סעיף 4 להסכמה) שזה לשונו:
"כל צד רשאי להודיע למשנהו תוך 3 ימים ממועד זה אם ברצונו לצלם מסמכים הנמצאים בגילוי המסמכים. כל צד יאפשר לרעהו את הצילום. לאור העובדה כי אנו נמצאים בשלב מאוחר של המשפט, מוסכם בזה בין הצדדים, מבלי שהדבר ישמש תקדים לעתיד, כי בעלות הצילומים של שני הצדדים ישא המערער".
- להסדר זה ניתן על ידי תוקף של פסק דין ביום כ"ה אדר תשס"ז (15.3.07), בבר"ע הנ"ל (עמ' 5 לפרוטוקול). בכך באו לסיומם שני תיקי הבר"ע הנ"ל, שהתנהלו בפניי.
- בבקשתה הנוכחית טוענת המבקשת כי המשיב עודנו עומד בסירובו ואינו מקיים את פסק הדין האמור, ככל שמדובר בצילומים.
מהבקשה עולה כי אכן השלב של מסירת תצהירי גילוי המסמכים ההדדיים - בוצע. בעקבות זאת, ביקש ביום 29.3.07 ב"כ המבקשת, עו"ד פרימר, מב"כ המשיב, עו"ד פוריס, לצלם את המסמכים אשר פורטו בגילוי המסמכים, וזאת מכוח סעיף 4 להסכמה האמורה. עו"ד פוריס השיב ביום 16.5.07, כי מדובר באלפי מסמכים הנמצאים במספר ארגזים, ולכן אין הצדקה לדרישה האמורה. עו"ד פרימר ענה ביום 21.5.07, לעו"ד פוריס כי סעיף 4 להסכמה הוא ברור, וכי מכוחו זכאית מרשתו לקבל את מלוא הצילומים, וכי על המשיב לשאת בעלות הצילומים. עו"ד פוריס במכתבו השני, מיום 31.5.07, השיב לעו"ד פרימר כי דרישת המבקשת נגועה, על פניה, בחוסר תום לב מהותי והינה בניגוד לדין ולפסיקה. לדבריו אין מקום להוציא אלפי שקלים ולבזבזם, לצורך צילום אלפי המסמכים, וזאת כאשר התעקשות המבקשת נובעת מחוסר תום לב, שכן היא דורשת צילום כל אלפי המסמכים האמורים, לפני שעיינה במסמכים עצמם.
5. לאחר שנוכח עו"ד פרימר, לדבריו, כי עו"ד פוריס אינו מקיים את החלטת בית המשפט, ואף טוען כי ברשותו אלפי מסמכים (טענה, אשר לדברי המבקשת מאששת את כל טענותיה לאורך כל ההליך כולו, כי המשיב מסתיר ממנה מסמכים, אשר עשויים לחשוף את ההיקף האמיתי של רכושו), פנה עו"ד פרימר בשם המבקשת לבית משפט זה ביום 12.6.07 (בש"א 5894/07) בבקשה לכוף על המשיב לציין בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 15.5.07, ולמסור למבקשת עותק של כל המסמכים מוזכרים בתצהיר גילוי המסמכים, אשר הגיש המשיב ביום 26.3.07. לפיכך, היא מבקשת כי בית משפט זה יאכוף על המשיב לקיים את פסק הדין הנ"ל, ויעשה שימוש
"בסנקציות הקבועות בפקודת בזיון בית משפט, לרבות: הטלת קנס ו/או מאסר ו/או כל סנקציה אחרת אשר יראה כב' בית המשפט לנכון. אשר הושג בהסכמתו, וזאת באמצעות פקודת בזיון בית משפט", כלשון סעיף 13 סיפא לבקשה
.
6. בבקשה, "חסר" סעיף סטנדרטי, המקובל בכל פניה לבית משפט, דהיינו: לבית המשפט הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה/בבקשה.
7. ואכן, לא בכדי נעדר סעיף זה, שכן על פי הפסיקה, אין בית משפט זה מוסמך לדון בבקשה לביזיון בית המשפט.
8. משעה שסיים בית המשפט שלערעור - וזה היה מעמדי בתיק - את הטיפול בתיק, חוזר התיק כמות שהוא לערכאה הדיונית, וההחלטה של בית המשפט שלערעור נראית, לצורך פקודת ביזיון בית משפט, כאילו ניתנה על ידי הערכאה הדיונית. כך הסבירה את הדברים המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופטת מרים בן פורת (ב"ש 743/85
אלן גולברט
ספרון נ'
רוזיטה
ספרון, פ"ד לט(3) 195, בעמ' 196, מול האותיות ג-ד):
"... הערכאה היושבת לערעור נותנת אותו פסק דין, אשר הערכאה הדיונית צריכה הייתה לתיתו. יש איפוא להתייחס לפסק הדין של בית משפט זה כהחלטה המתקנת את החלטתו של בית המשפט קמא.
לאור שיקולים אלה, אם אין בעל דין מציית לנאמר בפסק הדין - ולו גם לאחר שתוקן בערעור - המוסמך לכוף ציות לנאמר שם הוא בית המשפט קמא".
9. משכך, נטמע פסק דיני מיום כה אדר תשס"ז (15.3.07) בבר"ע 2350/06, בתיק בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ועל כן בית המשפט לענייני משפחה הוא הוא הערכאה המתאימה והמוסמכת לבירור הבקשה לביזיון בית המשפט שהוגשה בפניי.
10. בשולי הדברים אעיר כי אם אכן יש ממש בטענות המבקשת, הרי שיש לראות בחומרה רבה את מעשיו של המשיב. לכן, טוב יעשה המשיב אם ינצל את הזמן שעד לקביעת הדיון בבקשה לביזיון בית משפט בפני הערכאה הדיונית, קרי: בית המשפט לענייני משפחה, ויסדיר את ענייניו כך שהגשת הבקשה תתייתר.
11. אם עדיין סבור המשיב כי, לשיטתו, אין צורך בצילום המסמכים, כי אז הפורום המתאים לשכנע אותו בטענה זו הוא הערכאה הדיונית, היודעת היטב מהי יריעת המחלוקת ומה מידת הצורך בצילום אותם מסמכים, כדי לסייע לצדדים להביא ראיותיהם ולחקור את העדים, כדי שההכרעה בתיק שבפני הערכאה הדיונית תינתן לאחר מתן הזדמנות הולמת ושווה לשני הצדדים, כאשר לכל אחד מהם יש את אותם מסמכים שיש לרעהו ( לעניין זה, ראה את גישתי העקרונית, לה נתתי ביטוי בהחלטות אלה: בר"ע 188/04
משכן נכסים בע"מ נ'
פולורון סיסטם ישראל בע"מ; בש"א 1632/06
פרמה גורי בע"מ נ'
מדינת ישראל, רשות המיסים, אגף המכס; ת.א.
אחמד מוסלח נ'
מינהל מקרקעי ישראל ). למותר לציין כי אין בדבריי אלה כל המלצה למשיב לנקוט בדרך זו, ואף אינני מחווה דעתי באשר לסיכויי קבלתה של טענה זו, שכן העניין כולו מצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
על כל פנים, לפנינו, אפוא, נימוק נוסף, מעבר לדבריה העקרוניים של השופטת בן פורת, המצדיק אף הוא את המסקנה אליה הגעתי, לפיה סוגיית ביזיון בית המשפט תישמע, תידון ותוכרע בבית המשפט לענייני משפחה, הבקיא בתיק, ולא בפני בית המשפט המחוזי, בשיבתו כערכאת ערעור, אשר עסק רק בנקודה ממוקדת אחת, שהייתה נשוא הבר"ע.
12. , מאחר והגעתי למסקנה כי הבקשה שבפניי לביזיון בית משפט אינה בסמכותי העניינית, והיא בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 , אני מעביר את הבקשה לביזיון בית המשפט (בש"א 5894/07), לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים,
"והלה ידון בו[בה]
כאילו הובא[ה]
לפניו מלכתחילה", כלשון סעיף 79(א) סיפא לחוק האמור.
13. מאחר וסוגיית הסמכות הועלתה על ידי, מבלי שהוטרח המשיב להגיב, אינני פוסק הוצאות לזכות המשיב.
לא ראיתי צורך לפסוק הוצאות לחובת המבקשת, לטובת אוצר המדינה, שכן מדובר בסוגייה דיונית שאינה לחם חוקו של כל עו"ד, דבר יום ביומו, ולבטח לא נהגה המבקשת בדרך של נקיטת הליך מטריד או מיותר, ולכן אין זה מן הראוי לחייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה.