בש"א
בית המשפט המחוזי באר שבע
|
3621-05
08/08/2005
|
בפני השופט:
רחל ברקאי
|
| - נגד - |
התובע:
גבי שמואל
|
הנתבע:
המועצה האיזורית רמת נגב
עו"ד שרית בוטנסקי בר-רבי
|
| החלטה |
- בפני מונחת התנגדות החייב להתראת פשיטת הרגל שהוצאה על ידי בית משפט זה, לבקשת המועצה האזורית רמת הנגב (להלן: "
הנושה").
- ביום 22/01/04 ניתן פסק דין כנגד החייב (ת.א (ב"ש) 2005/03) ובו חויב החייב לשלם לטובת הנושה סך של 224,395.05 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. משלא צלח ביד הנושה לגבות את חובו ופסק הדין הפך חלוט, פתח האחרון בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב (תיק מס' 4-04-05600-14 ) לשם גביית החוב, אולם אלו העלו חרס בידו.
- ביום 24/01/05 הוצאה התראת פשיטת רגל, לבקשת הנושה, לפיה נדרש החייב לשלם לנושה את החוב תוך שבעה ימים. כנגד התראה זו מוחה החייב.
- החוב לנושה מקורו בחוב ארנונה למחצבה, אותה החזיק החייב ברשיון ממנהל מקרקעי ישראל והנמצאת בתחום שיפוטו של הנושה.
- החייב אינו חולק על קיומו של חוב כלפי הנושה. לדברי החייב, נבצר ממנו לשלם את הארנונה בגין המחצבה, מפאת פינויו מהמחצבה על ידי מנהל מקרקעי ישראל, בעוד שבמחצבה עדיין מצוי חומר רב שניתן למוכרו לצרכנים, אך בשל פינויו משם נבצר ממנו לעשות כן. ציין החייב כי עתר לבג"ץ כנגד פינויו מהמחצבה (בג"ץ 9882/03) וכי הליך של פשיטת רגל כנגדו, בשלב הזה בטרם הוכרעה עתירתו, עלול לחבל בסיכוי הצלחתו בעתירה, מה עוד והיה ואם תתקבל עתירתו אזי קיים סיכוי טוב כי יסולק החוב, לכן ביקש לדחות את ההתראה.
עוד טען החייב כי הנושה נוהג בחוסר תום לב, שעה שזה מנהל משא ומתן עם מפעיל מחצבה אחר לשם רכישת זכויות החייב במחצבה לצורך סילוק החוב.
- הנושה טוען כי מאז מתן פסק הדין נגד החייב, חלפה תקופה של למעלה משנה וכי החייב לא שילם מאום על חשבון החוב גם לאחר שקיימו ביניהם הצדדים שיחות בעניין סילוק החוב. עוד טוען הנושה כי שמורה לו הזכות לפתוח בהליכי פשיטת הרגל לשם איתור וחיפוש נכסים שבשליטת החייב, שכן רק הליכים אלו מבטיחים התחקות מלאה לנכסי חייב בפוטנציה. כמו כן מדגיש ומבהיר הנושה כי אין הוא צד לעתירה בבג"צ אותה מנהל החייב וכי מקום שהחייב אינו חולק על חובו לנושה אלא מסתמך על העתירה לבג"ץ לעיכוב ההליכים נגדו יש לדחות את התנגדותו.
- התראת פשיטת רגל משמשת יסוד לכל ההליכים הבאים בעקבותיה ואין להתייחס לשלב התראת פשיטת הרגל בקלות ראש, כ"שלב מקדמי" בלבד אשר אין בו, לכשעצמו, נזק ממשי לחייב. נהפוך הוא: לעיתים קרובות מאד, מוכרע גורל החייב לשבט או לחסד דווקא בשלב "מקדמי" זה.
יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת ו. אלשיך בבש"א 1788/01
פריינטה נ' פיניציה אמריקה - ישראל (זכוכית שטוחה) בע"מ
, דינים מחוזי, כרך לד(3) 591 בקובעה כי:
"דיני התראת פשיטת הרגל וההתנגדות לה סובבים סביב איזון אינטרסים שעושה בית המשפט בין שני אינטרסים נוגדים, אשר משקלם נקבע לפי נסיבות המקרה:
א. מהותו המיוחדת של מוסד התראת פשיטת הרגל כמכשיר גביה יעיל, מהיר ונוח להפעלה, הפועל לפי התובנה "חובות יש לשלם לאלתר ובמלואם". לעניין זה התייחסתי בעבר, בהחלטתי בעניין בש"א 15382/01 אפל נ' פריניר, כדלקמן:
"מהותה של התראת פשיטת רגל אינה הזמנה למשא ומתן אודות החוב או הסכסוך המשפטי בין הצדדים אשר קדם לפסק הדין שקבע כי קיים חוב. התראת פשיטת רגל כשמה כן היא - התראה לחייב כי עליו לשלם את חובו במלואו, ולאלתר, אחרת יחשב למי שעשה מעשה פשיטת רגל. בדרך זו, מספקת התראת פשיטת הרגל לנושה מכשיר משפטי פשוט יחסית להפעלה, המקנה בידו הוכחה משפטית מוגמרת המעבירה את החייב מהתחום "הסולבנטי", אל תחילת הליכי פשיטת הרגל."
ב. מנגד, עומדת הפגיעה המשמעותית בזכויות החייב אשר צופנים הליכי פשיטת רגל. מן המפורסמות הוא, כי הליכי פשיטת רגל הינם פוגעניים וקשים עבור החייב ובני ביתו. די, לעיתים, בעצם הפתיחה בהליך כזה בכדי לגרום נזקים כבדים לשמו הטוב ולמשלח ידו של החייב, אף אם בסופו של יום תדחה הבקשה או תבוטל. לאור העלאת זכויות היסוד של הפרט למדרגה חוקתית על-ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי שיש ליחס לפגיעה זו משקל כבד ביותר.
ביחוד, על בית המשפט של פשיטת רגל להקפיד כי הליך פשיטת הרגל בכלל, והתראת פשיטת הרגל בפרט לא ישמשו "נשק טקטי" להפעלת לחץ שלא כדין על החייב. אין חולק, כי מטרת ההתראה ללחוץ על החייב לשלם את חובו כדין. אלא, שלא פעם נתקל בית המשפט בהתראות אשר מטרתן הדומיננטית הינה לאלץ את החייב להפסיק הליכים שנקט בהם כנגד הנושה, או מטרות אחרות שאין דבר בינן לבין מטרת הליכי פשיטת הרגל. לעיתים, עולה השימוש הטקטי בהתראות פשיטת רגל לכדי נסיון לשלול מהחייב את זכות הגישה לערכאות, זכות ראשונה במעלה המוגנת אף היא בידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
המלאכה המוטלת על בית המשפט היא לאזן בין אותם שיקולים נוגדים, אשר שניהם כבדי משקל. איזון זה נעשה לפי נסיבות המקרה, ולא לפי נוסחא פורמלית וקבועה מראש. אין לקבל גישה אשר תקדש, בכל מצב, את מהירות הליך ההתראה וטובת הנושה ותיתן להם עליונות מובנה וכמעט חסרת תנאים על פני האינטרס היסודי של החייב כי ינתן לו יומו בבית המשפט בטרם יפתחו נגדו הליכי פשיטת רגל. יש לזכור תמיד, כי דחיית התראת פשיטת רגל שנעשתה טרם זמנה אינה חופפת לסעד עיכוב הליכים, באשר הליכי הוצאה לפועל עודם פתוחים בפני הנושה. מאידך גיסא, כפי שקבעתי בהחלטתי בעניין פריניר, הרי חוסר תום-לב מצד החייב, המתבטא באי-שיתוף פעולה בהליכי הוצאה לפועל, עשויים להביא למתן התראת פשיטת רגל לאלתר, למרות שערעורו של החייב עודו תלוי ועומד בערכאות.
יוצא מכך, כי כאשר נושה רוצה לפתוח בהליכי פשיטת רגל לאלתר, למרות כי הליכים כספיים עודם תלויים ועומדים בין הצדדים, אינו יכול להסתפק בהצגת פסק הדין נשוא החוב, ולבקש על-בסיסו התראת פשיטת רגל כמובן מאליו. עליו לתת נימוק משכנע, אשר יעורר בלב בית המשפט חשש סביר (להבדיל מהוכחה לפי מאזן הסתברות) כי מתקיים אחד מאלו:
א. החייב מכשיל במזיד את הליכי ההוצאה לפועל.
ב. החייב או מי מטעמו עוסקים בהברחת נכסים.
ג. הערעור או ההליכים האחרים התלויים בין הצדדים אינם אלא הליכי סרק שלא נועדו אלא "לדחות את הקץ" עבור החייב.
