א.
כללי
1. בפני בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן:
"חוק הפיצויים"), לפיה, נקבעה למשיב נכות, בגין פגיעה שנחבל בקרסולו בשיעור 10%.
2. התובע, יליד 19/05/61, היה מעורב בשתי תאונות דרכים במהלך עבודתו, בתאריכים 16/04/98 ו - 24/09/98. התאונה הראשונה הסתיימה בחבלות קלות בלבד. בתאונה השנייה, נגרמה לתובע חבלה ברגלו ונקבעה לו על ידי המל"ל, נכות צמיתה בשיעור של 19%, מתוכה, 10% עקב פגיעה בברך ימין, לפי תקנה 48(2) ז' 1, ו - 10% עקב פגיעה בקרסול ימין, לפי תקנה 48(3) א' לתקנות המל"ל.
3. התביעה דנן נסמכת על דרגות הנכות שנקבעו לתובע במל"ל, מכוח סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים.
4. המבקשות הגישו בעבר, בקשה להתיר להן להציג ראיות לסתור את הנכות שנקבעה לתובע, על ידי הועדה הרפואית במל"ל.
בהחלטה מיום 19/07/01 (בש"א 5574/01), התיר בית המשפט (כב' השופטת יפה-כ"ץ) למבקשות להביא ראיות לסתור, בנוגע לשיעור נכות שנקבעה ביחס לברכו של התובע. בקשתן להבאת ראיות לסתור את הנכות שנקבעה ביחס לקרסולו - נדחתה.
5. ד"ר עמוס שינדלר, מומחה בתחום האורטופדיה, מונה מטעם בית המשפט, לצורך עריכת חוות דעת רפואית.
בחוות הדעת שערך, ציין ד"ר שינדלר, בין היתר, בפרק העוסק בבדיקת התובע :
"בעמידה: ציר הרגליים תקין. הולך על בהונות ועקבים ללא הפרעה".
6. בחקירת המומחה בבית המשפט, הוא נשאל על ידי ב"כ המבקשות, אם הממצא לפיו התובע הולך על בהונות ועקבים ללא הפרעה, כפי שקבע בחוות דעתו, מלמד על כך "
שתנועת הקרסול שלו נורמלית או קרוב לנורמלית". התנגדות ב"כ התובע לשאלה התקבלה, הואיל וקיימת קביעה על פי דין, ביחס לקרסולו של התובע, אשר המבקשות לא הורשו להביא ראיות לסתור אותה. בנסיבות אלו, הגיש ב"כ המבקשות את הבקשה דנן, להתיר הבאת ראיות לסתור, ככל שאלו נוגעות לשיעור הנכות הקיימת, אם קיימת, בקרסולו של התובע.
7. הבקשה נסמכת על חוות דעת רפואית, שערך ד"ר שמואל וייס, אורטופד, ממנה עולה, לכאורה, כי מצב קרסולו של התובע השתפר, ממועד הבדיקה בוועדה הרפואית במל"ל. על כן, ד"ר וייס המליץ לשוב ולבדוק את התובע, לרבות עריכת צילום עדכני של קרסול ימין.
8. התובע התנגד לבקשה, בנימוק, שהבקשה אינה מקימה עילה, המצדיקה דיון נוסף ומחודש, לאחר שבקשה דומה נדחתה על ידי בית המשפט.
בהתייחסו לחוות הדעת מטעם ד"ר וייס, טען התובע, כי אין לקבלה כראיה, אף לא לצורך הדיון בבקשה, שכן אין להתיר הגשת חוות דעת, לצורך דיון בבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור.
ב.
דיון והכרעה
1. דרך המלך היא ההסתמכות על הקביעה על פי דין, מכוח הוראת סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים. ניתן לסטות הימנה, במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות. הפסיקה הכירה בשני טעמים עיקריים, המשמשים עילה להתיר הבאת ראיות לסתור (ראה בר"ע 634/85
עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4), 505, בר"ע 721/85
"סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט (4), 834, וכן ספרו של כב' השופט ריבלין "תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים", מהדורה חדשה ומעודכנת, תש"ס-1999, בעמ' 494 ואילך):
א. טעם משפטי - שמקורו בפגם מהותי שנפל בהליך קביעת הנכות, דוגמת תרמית.
ב. טעם עובדתי כבד משקל- הנסמך על שינוי משמעותי במצבו הרפואי של הנפגע, מהמועד בו נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית.
2. במקרה דנן, ד"ר שינדלר ציין בחוות דעתו, אגב אורחא וכחלק ממצאי בדיקתו, כי התובע "הולך על בהונות ועקבים ללא הפרעה". אין בהערה זו, כדי להצביע על שינוי משמעותי במצבו של התובע, כטענת המבקשות, בוודאי שאין בה, כדי לפתוח בפניו את דלתות בית המשפט להביא ראיות לסתור.
3. הטענה לפיה חל שיפור לכאורה, במצב קרסולו של התובע , המצדיק עילה להבאת ראיות לסתור- נדונה, כאמור, על ידי בית המשפט ונדחתה (בש"א 5574/01).
אין אפוא, בהערת אגב של ד"ר שינדלר, כדי לשנות את פני הדברים ולהצדיק דיון נוסף, באותו עניין.