החלטה בתיק בשא 19536/07

הנתבעים עתרו בבקשה זו לחייב את התובעים בהפקדת ערובה מספקת להבטחת הוצאותיהם, בסכום של לפחות כ-10% מסכום כתב התביעה המתוקן (17,000,000 ש"ח), או סכום סביר אחר, לעכב את ההליכים בתביעה עד להפקדת הערובה ולהורות כי אם לא תופקד הערובה במועד- תידחה התביעה.

בדיון מיום 3.2.08 נמחקה התובעת 3 (החברה הזרה) מהתביעה, כך שאותו חלק מהטענות שנגע לה ולמעמדה - התייתר.

כתב התביעה נסב על גזילה נטענת של זכויות בפטנט וסימן מסחרי רשום של התובעים וכן על הפרת הסכם.

בכתב התביעה (המתוקן) נטען, כי התובע 1 המציא שיטת חיתוך מיוחדת, המובילה לניצול טוב יותר של חומר הגלם ביצור יהלומים. במסגרת המצאה זו, ייצרו התובעים 1 ו-2 את יהלום ה- CUSHETTE, המתאפיין בכך שהוא מיוצר בשיטת חיתוך המובילה לניצול גדול יותר של חומר גלם. על פי הנטען, במהלך חודש מאי 2001 נחתם בין התובעים 1 ו-2 והנתבעת 2 הסכם שיתוף פעולה בתפעול וניהול עסק היהלומים בחיתוך המיוחד. בשלב מסויים, גילו התובעים כי הנתבעים מייצרים בעצמם את יהלום ה- CUSHETTE , ללא ידיעתם המוקדמת ושלא בהסכמתם, ובניגוד להסכם שיתוף הפעולה ותניית הסודיות המעוגנת בו. 

במקביל, נקטו הנתבעים בהליכי בוררות בניו יורק, כנגד התובעים 1 ו-2.

ביום 21/3/05 ניתן פסק בוררות לחובת התובעים 1 ו-2, ובו הובעה עמדה פוזיטיבית שדחתה את טענותיהם בדבר הפרת זכויותיהם הקנייניות-

"Finally, it is undisputed that soon before the anticipated April 30 termination of the Diamco joint venture, Salant wrote to all manufacturers to "please stop the commercial use of" and "discontinue manufacturing" using Respondents' intellectual property...There is no proof of violation of these directions of Salant.  Based upon the above, I conclude that Respondents' counterclaims are denied. However, except for permitted liquidation activity pursuant to LOI paragraph 17, Claimant and all related entities have no right to use of Respondents' intellectual property and/or the Rosetta process".

(נספח ב' לבקשה)

התובעים פנו לבית המשפט העליון במדינת ניו יורק, בבקשה לבטל את פסק הבוררות, ובקשתם נדחתה בפסק דינו מיום 26/9/05 של כב' השופטת מרסי פרידמן (נספח ג' לבקשה).

אמנם, הליכי הבוררות התנהלו רק בין התובעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 2, וקיימים 12 נתבעים נוספים שלא היו מעורבים בהם באופן פורמלי, אך אני סבור, כי הקביעה הפוזיטיבית שבפסק הבוררות, בנוגע לעצם המשך ייצור היהלומים, מחלישה במקצת את עמדתם העובדתית של התובעים בהליך הנוכחי, ובהתאם לכך גם מפחיתה את סיכויי התביעה.

כידוע, במסגרת בחינת יישומה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נשקלים סיכויי התביעה ומצבו הכלכלי של התובע.

סיכויי התביעה נשקלים כאלמנט מרכזי העשוי להצדיק את חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, המגלם איזון בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים להליך (ת"א (חיפה) 1419/99 בש"א 6464/02 פרגול הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' א.י.י.ן מבנים בע"מ (9/2/06)). לפיכך, קביעת הבורר הנכבד בהליכי הבוררות שהתנהלו בניו יורק, מהווה יסוד לכאורי לקיומה של הצדקה בחיוב התובעים בערובה.

עם זאת, סיכויי התביעה אינם השיקול היחיד, ויש לבחון את יכולתם הפוטנציאלית של הנתבעים לגבות מהתובעים את הוצאות ההליך, ככל שייפסקו לטובתם. נתונים העשויים לתרום לבירור יכולת פוטנציאלית זו, הם מצבם הכלכלי של התובעים, מקום הימצאם, ושאלת קיומם של נכסים הרשומים על שמם בארץ, מהם ניתן לפרוע את סכום ההוצאות (רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-על 2001(2) 537; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)).

אין מחלוקת כי התובע 2 הוא תושב חוץ והתובע 1 הוא תושב ישראל.

בנוסף, במסגרת התצהיר שהוגש בבקשה לפטור מאגרה, טען התובע 1 כי ניהול הליכי הבוררות בארה"ב גרמו לתובעים הוצאות כספיות גבוהות, שגרמו לתובעים חסרון כיס וקשיים כלכליים.

בהתחשב בכך, מן הראוי היה כי התובעים יציגו נתונים המעידים על כך שמצבם הכלכלי הוא יציב מספיק, על מנת להפיג את החשש שהנתבעים יתקשו, בסופו של הליך, לגבות מהם את סכום ההוצאות, ככל שייפסק לטובתם. אלא שבתגובה ובתצהיר שצורף לה, התובעים לא הציגו נתונים ממשיים מעין אלה, למעט טענות כלליות לפיהן התובעים שילמו את סכום האגרה "במתכונתה הגבוהה והמקורית", ונכון להיום, הם מצויים בשיתוף פעולה עסקי עם חברה אמריקאית, המבוסס על עקרונות עסקיים דומים לאלו של המיזם המשותף שנוהל בין התובעים לנתבעים, והמניב רווחים יפים (סעיפים 104-106 לתגובה). 

בבקשה נטען, כי התובעים אינם עומדים בתשלום סכומי הוצאות שונים שהוטלו עליהם במסגרת הליך הבוררות ובמסגרת ההליך הנוכחי. בתגובתם, מתנגדים התובעים לטענה זו, וטוענים כי הם שילמו חלק מחיובי ההוצאות, בעוד שחיוב ההוצאות שהוטל במסגרת פסק הבוררות, עוכב במסגרת צו שניתן על ידי בית המשפט בניו יורק.

מכל מקום, התובעים לא הציגו נתונים קונקרטיים המעידים על כך שקיימים להם נכסים ברי-פירעון בישראל, וכאמור, פסק הבוררות שניתן בניו יורק מחליש לטעמי, ולו במידת מה, את טענות התביעה. צירוף הדברים מוביל למסקנה שקיימת הצדקה עקרונית לחיוב התובעים בהפקדת ערובה.  

אציין, כי עצם מתן ההחלטה המתירה לתובעים לתקן את כתב התביעה (בש"א 22802/06), לא מלמדת על סיכויי התביעה או על משקל טענותיהם הנגדיות של הנתבעים.