החלטה בתיק בשא 179475/04

1.         בפניי התנגדות לביצועו של שטר חוב ע"ס 7,187 ש"ח עליו חתמה המבקשת כערבה. שטר החוב נעשה להבטחת הלוואת סל קליטה שקיבלו גלגולוב לובוב וולדימיר ביום 25.11.1993.

2.         המבקשת טוענת כי בשנת 1993 היא היתה עולה חדשה ולא הבינה את השפה העברית. הנוהג שהתפתח בין העולים החדשים היה לחתום כערבים זה לזה על מנת שיוכלו לקבל את הלוואת סל הקליטה לצורך דיור. לדבריה, לא היו למשיבה נציגים דוברי רוסית שיסבירו לה על מה היא חתמה. כל שהצליחה להבין הוא כי לאחר קבלת חתימות חבריה היא תוכל לקבל את כספי ההלוואה (המבקשת אינה מתייחסת משום מה לערבות עליה חתמה, אלא להלוואה שקיבלה, אשר אינה נוגעת לתיק זה). לדבריה, המשיבה ניצלה את מצוקתה ועל כן חוזה הערבות נגוע בעושק.

3.         מחקירתה של המבקשת התברר כי כשבועיים לפני שחתמה כערבה עבור משפחת גלגולוב, היא עצמה קיבלה הלוואה לאחר שהביאה עימה שני ערבים.

4.         השאלה האם הבנק חייב במתן הסבר לעולה חדש שאינו דובר עברית, מכח  חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, לפני שהוא מחתימו על ערבות, נדונה בע"א 1304/91 טפחות נ' אלן ליפרט   פ"ד מז(3), 309 ,עמ' 328-329. שופט המיעוט סבר שהתשובה לכך חיובית, ועל כן דין הערבות שניתנה בלא הסבר להתבטל. דעת הרוב היתה אחרת, והערב חוייב לשלם את החוב נשוא הערבות. נקבע שחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, אינו חל על ערב. יחד עם זאת, באותו ענין נקבע כממצא שבעובדה כי הערב ידע שהוא חותם על ערבות.

 בעקבות פסק דין זה תוקן חוק הבנקאות בשנת 1994, והוסף לו סעיף 17(א), שבו נקבע כי הוראות החוק יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי. עם זאת, בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר , פ"ד מט מט(1) 369, נקבע בדעת רוב של הרכב מורחב, כי הילכת ליפרט תעמוד בעינה, ככל שהיא נוגעת לערבים שחתמו על כתבי-ערבות לפני תיקונו של החוק (ראה גם ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' תק-על 2000(2), 1566 ,עמ' 1574).

            בעניננו, הערבות נעשתה בשנת 1993 ועל כן חלה עליה הלכת ליפרט . מכאן שחובת הגילוי המעוגנת בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, לא חלה ביחסים שבין המשיבה למבקשת.

5.         מאידך, בהלכת ליפרט נקבע כי חובת הגילוי ביחס לערב עשויה להתבסס על עקרון תום הלב ושאר עילות חוזיות:

" כן חלות על יחסי הערב והנושה, בשינויים המחויבים, הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לרבות החובה לנהוג זה בזה בדרך מקובלת ובתום לב. מכאן שפגם בכריתתה של הערבות - כגון טעות, הטעיה, כפייה או עושק - יכולים להביא לבטלותה, או להעמיד לערב עילה לביטולה."

כך גם נפסק בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר   פ"ד מט(1), 369 ,עמ' 396-397:

" יש שחובת הנושה, להסביר (או לגלות) לערבו של החייב את תוכן החבות שהוא עומד ליטול על עצמו, נובעת מדין ספציפי (דוגמאות אפשריות לכך מצויות בסעיף 17א' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), כתיקונו בתשנ"ד; ובסעיף 12 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993). אך גם בהיעדר דין ספציפי, כאמור, עשויה חובת ההסבר (או הגילוי) של הנושה להיבחן כחלק מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא-ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973" (עמדתי על כך בפרשת ליפרט, בעמ' 333ה'; וכן ראה: רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי חן בע"מ ואח' [טרם פורסם])."

6.         סבורני כי כאשר עסקינן בעולה חדש, שאך זה מקרוב עלה לארץ, שאינו דובר את השפה העברית ואינו מכיר את מנהגיה ואורחותיה של הארץ, והוא מתבקש לחתום על כתב ערבות בשפה העברית, חובתו של המלווה  להסביר לו באופן כללי את טיבה של הערבות, וזאת מכוחו של עקרון תום הלב. ראוי גם כי העולה יחתום על נוסח התחייבות בשפתו. על כן, היתה מוטלת חובה עקרונית על המשיבה להסביר למבקשת את טיבה של הערבות עליה חתמה, בשפה המובנת לה.

            דא עקא, צריך לזכור כי שבועיים קודם לחתימת הערבות, קיבלה המבקשת בעצמה הלוואה דומה מהמשיבה לאחר שדאגה להחתמת שני ערבים. לפיכך, בנסיבות הענין אך סביר הוא להניח שהמבקשת יכולה היתה להבין בכוחות עצמה כי מדובר בהתחייבות כלשהי שהיא מקבלת על עצמה ביחס לחוב של משפחת גלגולוב, שהרי ידעה כי בלא חתימתה הם לא יקבלו את ההלוואה, כשם ששבועיים קודם לכן נדרשה היא עצמה להביא שני ערבים כתנאי לכך שהיא תקבל הלוואה דומה. גם הטענה העובדתית כאילו לא ניתן למבקשת הסבר מהו טיבה של הערבות עליה חתמה, נשמעת דחוקה למדיי, בשים לב לכך שהמשיבה התנתה את מתן ההלוואה למבקשת, שבועיים קודם לחתימת המבקשת על שטר הערבות, בחתימתם של ערבים.

            לכך יש להוסיף את העובדה שכאשר נדרשה המבקשת בשנת 1997 לשלם את חוב הפיגורים שהצטבר בגין ההלוואה, היא לא כפרה בחובתה לעשות כן, ולדבריה שלה " לא התכחשתי לחובי... הייתי מוכנה לפרוע חוב זה שנדרש ממני."(ס' 14 ו- 15 לתצהירה). למעשה כפירתה בתוקף הערבות באה לעולם לראשונה רק לאחר שנפתח תיק ההוצל"פ נגדה.

            בנסיבות אלה, טענתה של המבקשת כאילו לא הבינה את טיבה של הערבות, תלוייה על בלימה, ויש ליתן רשות להגן בענין זה בכפוף להפקדת ערבון.

7.         אינני סבור כי המבקשת ביססה ולו גם לכאורה את טענת העושק. אין כל ניצול מצד המשיבה בעובדה שהמבקשת התבקשה לחתום על כתב ערבות. איש לא הכריח אותה לערוב למשפחת גלגולוב, ואם בתמורה קיבלה ערבות נגדית של משפחת גלגולוב (ואין בפניי ראייה כי משפחת גלגולוב הם שערבו למבקשת), על אחת כמה וכמה שאין כאן עושק אלא עיסקה של תן וקח.

8.         המבקשת טוענת לחלופין כי חובה האמיתי הינו 1,113 ש"ח בלבד, בהסתמך על מכתב דרישה של המשיבה מיום 16.7.1997. אין בטענה זו כל ממש. מכתב הדרישה נשלח לאחר שהחייבים העיקריים החלו לפגר בפרעון ההלוואה ואין בו מיצוי טענות המשיבה כלפי החייבים העיקריים והערבה, אלא רק דרישה לתשלום החוב כפי שהצטבר אותה שעה.

9.         המבקשת טוענת כי המשיבה תרמה בעצמה לנזק בכך שסירבה לקבל ממנה שיק אלא דרשה אך ורק פרעון החוב במזומן. אין בידי לקבל טענה זו. אם אכן כך הוא הדבר, מדוע לא נעתרה המבקשת לדרישה זו של המשיבה?

10.        המבקשת טוענת כי נגרמו לה הוצאות משפטיות עת שכרה שירותיו של עו"ד בעקבות פתיחת תיק ההוצל"פ נגדה. הוצאות אלה, שסכומן לא פורש, היא דורשת לקזז מן החוב, לנוכח העובדה שהיא נמחקה תחילה כחייבת מתיק ההוצל"פ, ורק כעבור זמן מה צורפה מחדש כחייבת בתיק ההוצל"פ. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, המבקשת אינה נוקבת בסכום כלשהו שאותו היא מבקשת לקזז. שנית, הוצאות המשפט הן ענין שמוכרע על פי התוצאות לגופו של ענין בתיק. ברי כי בשלב זה אין להטיל על המשיבה את הוצאות ייצוגה של המבקשת.

11.        סוף דבר, תינתן רשות להגן בטענה של אי מתן הסבר אודות טיבה של הערבות ואי ידיעת טיבה של הערבות, אך זאת בכפוף להפקדת ערבון בסך של 5,000 ש"ח בקופת בית המשפט. לא יופקד הערבון עד ליום 7.3.2005- תידחה ההתנגדות.