החלטה בתיק בשא 17530/05

1.         לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף ו/או מחיקה על הסף מחמת התיישנות והיעדר יריבות.

רקע עובדתי

2.         התובע בתיק העיקרי הינו בעלים של חברת מחצבות הארץ בע"מ (להלן: "החברה"), שהתפרקה לפי צו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק אזרחי 251/98. לאור חובה של החברה לבנק פועלים בע"מ, מונתה עו"ד תמר ברלינר, המבקשת בבקשה זו, ככונסת נכסים לחברה. ביום 19.03.96 חתמה המבקשת, בתוקף תפקידה ככונסת נכסי החברה, הסכם מכר עם חברת בליסימה קוסמטיקס (להלן: "חברת בליסימה"), לפי מכרה הנתבעת את נכסי החברה לחברת בליסמיה (להלן: "הסכם המכר").  הסכם מכר זה אושר ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה.

3.         לטענת התובע, המשיב ביום 24.03.98 הודיעה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה, כי חברת בליסימה הפרה את הסכם המכר ולא שילמה תמורתו, אך ביחסים שבין בנק הפועלים בע"מ לבין החברה, יזכה הבנק את חשבון החברה במלוא תמורת המכר, סך של 300,000$ פחות מע"מ. התובע הסכים להצעה זו ובית המשפט המחוזי בחיפה נתן לה תוקף של החלטה. לטענת התובע, היות ולא יכל לבדוק אם אכן זוכה חשבון החברה לאור העובדה שהחברה הייתה בכינוס נכסים, הוא סבר כי המבקשת פעלה כאמור בהצהרתה בבית המשפט. בחלוף הזמן התברר לו כי המבקשת לא ביצעה את האמור ולא העבירה את הכספים, אותם התחייבה לטענתו, להעביר לחשבון הבנק של החברה. בכך, סבור התובע, ביצעה המבקשת עוולת תרמית, ועוולת רשלנות כנגד התובע, כהגדרתן של עוולות אלה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: " פקודת הנזיקין"), וגרמה לו נזק כבד.

4.         המבקשת, הנתבעת כופרת בהאשמותיו של התובע וטוענת כי מעולם לא התחייבה "לזכות" את חשבון החברה בדרך של העברת כספים לחשבון אלא על דרך של מחיקת חובותיה של החברה בבנק הפועלים, הוא נתבע מס' 2. לטענתה הבנק לא היה חייב כספים לחברה ועל כן אין כל הצדקה לכך שהבנק יעניק לתובע מתנה של 300,000$. חובותיה של החברה לבנק עלו על 300,000 $ ובנסיבות אלה הצהירה המבקשת על זיכוי החשבון, כאשר כוונתה הייתה ברורה לכל הצדדים - מחיקת החובות של החברה לבנק ותו לא.

על רקע מחלוקת זו המבקשת הגישה בקשה למחוק או לדחות את תביעתו של התובע על הסף וזאת לאור שני נימוקים עיקריים: הראשון הוא התיישנות התביעה, והשני הוא העדר יריבות.

דיון

התיישנות

5.         אליבא דמבקשת, התובע מסתמך על ישיבת בית המשפט מיום 24.03.98 כעילה לחיובה. לפיכך, לעמדתה, ישיבה זו מיום 24.03.98 היא המועד בו נולדה עילת התביעה כנגדה. התביעה הייתה צריכה להיות מוגשת בתוך 7 שנים, קרי עד ליום 24.03.05. התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 16.06.05, לאחר שחלפו למעלה מ - 7 שנים ועל כן התיישנה.

התובע טוען שלא התאפשר לו לבדוק האם חשבונה של החברה אכן זוכה לאור העובדה שהחברה הייתה נתונה תחת כינוס נכסים. היות והתובע לא יכל לדעת האם הסכום אכן הופקד, הוא זכאי לטענתו לתבוע את נזקיו ולהוכיח את ה"מעשה" או ה"מחדל" הנטענים בתוך 10 שנים - כקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין.

6.         בהלכה הפסוקה השתרשה הדעה כי דיני ההתיישנות מיועדים ליצור איזון עדין בין ענייניהם המנוגדים של התובע הפוטנציאלי ושל הנתבע הפוטנציאלי, תוך שמירת עניינו של כלל הציבור (ראה ע"א 165/83 - יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח' . פ"ד לח(4), 554 ,עמ' 559-560 וכן ד"נ 36/84, ע"א 20/83 - רג'ין טייכנר ו-5 אח' נ' אייר פרנס . פ"ד מא(1), 589 ,עמ' 601-602). בין מטרותיהם הבולטות של דיני ההתיישנות כלולה הדאגה, שיסודה בהגינות, לעניינו של הנתבע: לבל יהא צפוי, בלא הגבלת זמן, להיתבע בעניין נושן, לבל ייאלץ לשמר תחת ידו לנצח את הממון או הנכס, שבגינם אפשר שייתבע, או גם את המסמכים המהווים ראיה להגנתו. כמו כן כלולה בהם גם הדאגה לציבור, בל יועסק בית המשפט בעניינים שנס ליחם ופג טעמם, ושהתובע בהם היה מוחזק בעיני הרבים מי שוויתר ומחל עליהם זה מכבר (ע"א 657/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מ"ג (4) 861, עמ' 870 - 871 בש"א (נצרת) 1610/05 - עזו סאלח כסבארי נ' ג'מבו יבוא ושיווק בע"מ . תק-של 2005(2), 11458 ,עמ' 11460).

7.         שקלתי את מכלול טענות הצדדים וסבורני כי במקרה שלפני יש לקבל את עמדתו של התובע שיש להחיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. להלן אבהיר מסקנתי זו.

סעיף 89  לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

היום שבו נולדה עילת התביעה, בהתאם לסעיף 89 לפקודת הנזיקין הוא היום שבו אירע הנזק, כאשר תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. במקרים בהם הנזק נתגלה לאחר שאירע, ניתן להגיש התביעה, כל עוד לא חלפו 7 שנים מיום גילוי הנזק (אך לא יאוחר מחלוף 10 שנים מיום אירוע הנזק). אם נחסמה דרכו של התובע, כטענתו, לבדוק את מצב חשבון החברה, עילת התביעה לא התגלתה לו ביום שבו נגרם אותו נזק נטען . לפיכך, ובהתאמה לסעיף 89(2) התביעה תתיישן רק בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק.

אמנם היה ראוי כי התובע יציין מתי בסופו של דבר, נודע לו על כך שלא בוצעה הפקדה של 300,000$ בחשבון החברה, אולם גם אם היה שיהוי מצד התובע בהגשת התביעה, אין בו כשלעצמו, כדי לסתום הגולל על העילה הנזיקית.

לאור האמור אני קובע כי התביעה לא התיישנה.

העדר יריבות

8.         המבקשת טוענת כי התובע היה בעל מניות בחברה וזאת לטענתו שלו. לפיכך, המבקשת סבורה כי אין לתובע כל עילת תביעה כנגד המבקשת בתור בעל מניות וזאת לאור עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לבעל מניות אין עילת תביעה אישית בגין נזקים שנגרמו לחברה, אלא בחריג של תביעה נגזרת נגד החברה.

התובע מצידו שולל את טענת המבקשת וטוען כי המבקשת מימשה ומכרה נכס של החברה ואף מכרה נכס שהיה בבעלותו האישית של התובע, [חלק מחלקה 5 בגוש 10419], מכוח ערבותו לחברה, וחילטה ערבות אישית של התובע בדרך של מימוש משכון שעשה התובע להבטחת חובות החברה.  בנוסף טוען התובע כי מתוקף היותו הבעלים של החברה היה זכאי לקבל ממנה דיבידנדים וכן לקבל את שכרו בגין ניהול עסקי החברה. לאור האמור, התובע טוען כי נמנעו ממנו קבלת רווחים וקבלת שכר ונגרמו לו נזקים ישירים ומכאן היריבות שבינו למבקשת. למעשה התובע טוען כי אילו היו הנתבעים מפקידים את מלוא תמורת המכר, (סך של 300,000$ פחות מע"מ) הייתה נוצרת בחשבונה של החברה יתרת זכות, ואשר אותה היה המשיב, בהיותו הבעלים של החברה היה ראשי למשוך. עוד טוען התובע כי אילו הנתבעים היו מפקידים את סכומי הכסף הנטענים לחשבונה של החברה, החברה לא הייתה נקלעת להליכי פירוק, הליכים שהביאו בסופו של דבר למכירת הנכס של התובע.  במסמכים שהתובע צירף לתגובתו נמצא שטר המשכון בו מצוין שהתובע הוא בעל הנכס וכן צורף חוזה מכר שנערך בין המבקשת ככונסת נכסים לנכס, לבין חברת צלע הנדסה בע"מ. גם בחוזה זה מצוין התובע כבעל הזכויות בנכס.

9.         נראה כי לכאורה, שכן נטל ההוכחה היה ונותר על שכמו, התובע ספג נזקים לרכושו האישי ועל כן לא ניתן לטעון כי לתובע אין כל זכות להלין על נזק שנגרם לו לכאורה באופן אישי. עם זאת, טענתו של התובע כי נגרמו לו נזקים בגין מכירת נכס שהיה בבעלותו [חלק מחלקה 5 בגוש 10419] לא מופיעה כלל בכתב התביעה. בחינה מדוקדקת של כתב התביעה מעלה כי לא רק שהתובע לא מציין כלל את הנכס בבעלותו שנמכר אלא שבסעיף 19 לכתב התביעה מציין התובע במפורש כי הוא אינו תובע כעת את הנזקים העקיפים לכאורה שנגרמו לו ע"י הנתבעים, אלא את אותו סכום של 300,000$ אותו חויבו הנתבעים לטענתו לשלם לחברה.