החלטה בתיק בשא 17065/07

בפניי בקשת המדינה (הנתבעת), לחייב את המשיבים (התובעים), בהפקדת ערובה להוצאות, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").

בכתב התביעה עותרים המשיבים לחיוב המבקשת בתשלום פיצויים בגין פגיעתם של המשיבים, על פי הנטען, מירי פגז ארטילריה, ע"י חיילי צה"ל, אשר נפל בתוך ביתם של המשיבים וגרם, על פי הנטען,  לקריסת הבית, להריגתה של המנוחה - המשיבה מס' 1 ולפציעתם של שאר המשיבים.

המבקשת טוענת בכתב הגנתה, טענות מקדמיות שונות אשר יש בהן, לטענתה, כדי לדחות את התביעה, בין היתר, בשל כך שמדובר, לשיטתה, בפעולה מלחמתית ובנסיבות בהן לא מוטלת אחריות על המדינה.

המבקשת מכחישה את הטענות העובדתיות הנטענות בתביעה, לרבות את נסיבות הפגיעה הנטענות ע"י המשיבים ואת טענתם, לפיה הם נפגעו ע"י כוחות הבטחון, וכן מכחישה היא את אחריותה לפציעתם של המשיבים ולהריגתה של המשיבה 1 ואת חבותה לפצותם.

עוד טוענת המבקשת, כי המשיבה 1 אינה כשירה לתבוע וכי על המשיבים להמציא ראיה לפיה המשיבים הינם יורשיה, כדין, של המשיבה 1.

בנוגע לבקשה להפקדת ערובה טוענת המבקשת, כי די בכך שהמשיבים הינם תושבי האזור ואין בידם להצביע על נכסים במדינת ישראל, מהם תוכל המבקשת להיפרע הוצאותיה במקרה שהתובענה תידחה, כדי לחייבם בהפקדת ערובה, מה גם שמחוסר שיתוף פעולה של הרשות, למרות מחוייבותה, בוטל ההסדר אשר היה קבוע (ולא התקיים בפועל), כך שכיום אין  כיום אפשרות של אכיפת פסקי דין, או גביית הוצאות בשטחי האזור.

המבקשת עותרת לקביעת ערובה בסכום ריאלי, אשר יכסה את כל הוצאותיה, כמתחייב מלשון תקנה 519, ומצביעה על כך שמדובר בתביעה אשר הוגשה לביהמ"ש המחוזי, ועל ההוצאות הרבות אשר ייגרמו לה, עקב  ניהול ההגנה בתובענה זו והיא עותרת להטלת ערובה, בשיעור ריאלי ומצביעה על כך שבתי המשפט העלו, לאחרונה, את שיעורן של הערובות המוטלות במקרים דומים. לטענתה, יש משמעות לריבוי התובעים, שכן כל אחד מהתובעים טוען לנזקים נפרדים בגין האירוע, דבר שיאלץ אותה להוציא כספים רבים לצורך ניהול ההגנה.

כן טוענת המבקשת, כי רבים הסיכויים לדחיית התביעה ומצביעה על המצב השורר באזור דרך כלל ובתקופה הרלבנטית לתביעה, בפרט.

ב"כ המשיבים טוען, כי ראוי שתידון, בשלב הראשון, שאלת אחריות המדינה וכי רק לאחר הכרעה בשאלת האחריות, תידון שאלת הנזק וכי בפיצול זה יש כדי לחסוך ולצמצם בהוצאות הצדדים ולכן יש בו גם כדי להשליך על שיעור הערובה, ככל שתיקבע.

כן מדגיש ב"כ המשיבים את חוזקה וחוסנה של זכות הגישה לערכאות, ואת הפגיעה אשר תגרם בזכויות יסוד של המשיבים, אם יחוייבו בהפקדת ערובה.

לטענתו, נוהגת המדינה להגיש בקשות דומות בכל התיקים מסוג זה, בטענות סתמיות ובלתי מבוססות, רק כדי להביא לדחיית התביעה בשל חוסר יכולתם של התובעים להפקיד ערובה.

עוד טוען ב"כ המשיבים, כי סיכויי התביעה גבוהים או וודאיים וכי בכתב ההגנה אין תשובה ספציפית מדוע בוצע הירי, אלא רק התייחסות כללית.

לטענתו, הכלל הינו שאין לחייב בהפקדת ערובה והיוצא מהכלל הוא חיוב בהפקדה.

עוד טוען ב"כ המשיבים, כי, גם מבחינה מוסרית, מצדיק האירוע מתן הסברים למשיבים ומתן יומם בביהמ"ש, ללא חסימת דרכם ע"י השתת ערובה.

באשר ליכולתם של המשיבים להפקיד ערובה מצביע ב"כ המשיבים, על המצב הכלכלי הקשה ברצועת עזה וטוען, כי מצבם של המשיבים הינו מהחמורים ביותר.

דיון ;

אין חולק, שזכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה - רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 29.

אולם, גם היא (כמו זכויות יסוד אחרות), אינה עומדת בבדידותה. אחיות לה זכויות אחרות, בין זכויות יסוד ובין זכויות פחותות מהן במעלה, ועל הדין לאזן בין כל הזכויות "החיות" במרחבה של התובענה.

דינים שונים קובעים זכויות שונות הצריכות איזון ביניהם, ולענייננו קובעת תקנה 519(א) לתקנות, כי ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.