החלטה בתיק בשא 166923/04

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 8/3/04 בו חוייב המבקש לשלם למשיבה סכום של 676,126 ש"ח.

בכתב התביעה נטען כי ביום 10/3/92 חתם המבקש על הסכם תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי עם המשיב.

בשנת 2001 נטל המבקש הלוואה צמודה מהבנק בסכום של 540,000 ש"ח בריבית קבועה של 6% לשנה, על פי הסכם הלוואה שצורף לכתב התביעה כנספח ד'.

המבקש לא פרע את ההלוואה כסדרה וביום 3/12/03 עמדה יתרת ההלוואה על סך של 547,094 ש"ח. בנוסף, נטל המבקש בשנת 2003 הלוואה בסכום של 124,000 ש"ח בריבית משתנה בשיעור של 12.75% לשנה, על פי הסכם הלוואה שצורף כנספח ו' לבקשה. לפי ההסכם היה על המבקש לפרוע הלוואה זו ב-14 תשלומים חודשיים בסכום של 8,857 ש"ח כל תשלום, החל מיום 14/8/03.

לפי דף החשבון שצורף לתביעה היתה יתרת הפיגור בהלוואה זו נכון ליום 3/12/03 בסך של 39,831 ש"ח, ואילו יתרת ההלוואה בסך של 89,040.5 ש"ח, ולפיכך נתבע המבקש לשלם את יתרת ההלוואה בסכום כולל של 128,871.78 ש"ח.

יתרת החוב בחשבון העו"ש עמדה על כ-160 ש"ח בלבד.

לכתב התביעה צורף כנספח ז' גם הסדר חוב עליו חתם המבקש עם הבנק ביום 30/12/01 (להלן: "ההסדר הראשון"). במסגרת הסדר האמור הודה המבקש ואישר כי יתרת החוב בחשבונו נכון ליום 30/12/01 עומדת על סך של 698,773 ש"ח. לצורך פריסת החוב הוסכם כי הבנק יעמיד למבקש הלוואה בסך של 160,000 ש"ח לתקופה של 6 חודשים, אשר היתה אמורה להפרע בתשלום אחד. כמו כן, סוכם כי הבנק יעמיד למבקש את ההלוואה על סך של 540,000 ש"ח לתקופה של 20 שנה.

בגין יתרת הפיגור בהלוואה זו הוגשה התביעה.

במסגרת ההסדר הראשון שיעבד המבקש לבנק את זכויותיו בנכס מקרקעין.

מסירת כתב התביעה בוצעה ביום 21/1/04 בכתובתו של המבקש כשעל אישור המסירה מצויה חתימה של אשתו, גב' רינה ג'ק. משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, ניתן פסק דין.

יצויין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני הוגש כראיה (מש/1) הסדר נוסף שנערך בין הצדדים בשנת 2003 (להלן: "ההסדר השני").

על פי הסדר זה אישר המבקש כי יתרת חובו נכון למרץ 2003 עומדת על סך של 674,789 ש"ח. בהתאם להסדר השני ניתנה למבקש הלוואה על סך של 124,000 ש"ח, שבגין יתרת הפיגור בה הוגשה התביעה.

המבקש הצהיר כי ההסדר נערך בהתאם ליכולתו הכלכלית וכי אין ולא יהיו לו טענות כנגד הבנק בקשר עם החוב. עוד הוסכם כי אי עמידה של שלושה חודשים בתשלומי ההלוואות, תגרום להעמדת כל יתרת החוב לפרעון מיידי.

טענות המבקש:

1. אשתו לא קיבלה את כתב התביעה, אמנם היא קיבלה מכתב דרישה מהבנק בדצמבר 2003 ביחס ליתרת החוב בחשבון, אך לא קיבלה את כתב התביעה. יצויין כי אשתו של המבקש מודה כי היא חתומה על אישור המסירה של כתב התביעה.
2. המבקש ניהל משרד תיווך והמשיב התיר לו מסגרת אשראי שבין 500,000 - 400,000 ש"ח, ובמסגרתה פעל במשך מספר שנים.
3. בשלב מסויים בשנת 1998-1997 הודיע לו המשיב כי על מנת להמשיך ולפעול בחשבון במסגרת האשראי בה פעל, עליו לפתוח תוכנית חסכון. לפיכך, נפתחה תוכנית חסכון על סך של 120,000 ש"ח, אשר בהמשך אף שועבדה לבנק.
4. בשנת 2001, מועד בו נערך ההסדר הראשון, כפה הבנק על המבקש לקחת הלוואה בסכום של 160,000 ש"ח שהיתה בסדר גודל של תוכנית החסכון נכון לאותו מועד.  בכך אילץ הבנק את המבקש לקחת הלוואה במקום לפדות את תוכנית החסכון לאלתר או להמתין לפרעונה.
5. המבקש טוען כי החתמתו על ההסדר הראשון נעשתה תוך כפיה ונגועה בהתנהגות חסרת תום לב. סמוך לדצמבר 2001 הודיע מנהל הסניף למבקש כי חרף מסגרת האשראי שהועמדה לו, עליו לפרוע את יתרת החוב שאם לא כן תיסגר פעילותו כליל. לפיכך נאלץ המבקש לחתום על ההסדר הראשון ובכלל זה שיעבד נכס מקרקעין עד לסכום של 400,000 ש"ח. סכום ההחזר החודשי בגין ההלוואה על סך 540,000 ש"ח עמד על כ-3,500 ש"ח לחודש.