החלטה בתיק בשא 149/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אשר הוגשה "לשם הזהירות". פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 14.11.2006, ובאותו מועד ניתנה גם החלטה המתקנת טעות סופר בפסק הדין (להלן - החלטת התיקון). בקשה להארכת מועד "לשם הזהירות" להגשת ערעור הוגשה ביום 30.1.2006.  לטענת המבקש,  לנוכח העובדה כי החלטת התיקון, הומצאה לו ביום 11.1.2006, המועד האחרון להגשת ערעור הוא יום 10.2.2006. זאת, בהתאם להוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984.   

2.      נימוקי הבקשה, אשר נתמכו בתצהיר ב"כ המבקש: פסק הדין הומצא לב"כ המבקש ביום 23.11.2004.  ב"כ המבקש סבר בטעות כי עומדים לרשותו 45 יום להגשת ערעור, ולא היה מודע לכך כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא 30 יום. ניסיון להגיש ערעור ביום 8.1.2006 לא צלח, עקב האיחור בהגשתו. ביום 11.1.2006 עיין ב"כ המבקש בתיק בית הדין האזורי בחיפה, לצורך צילום אחד המוצגים שאבד לו, ואז התברר כי ביום 14.11.2005 התגלתה טעות סופר בפסק הדין וניתנה באותו יום החלטת התיקון.  החלטה זו לא הומצאה לב"כ המבקש מעולם. לפיכך, המועד בו הומצא לב"כ המבקש פסק הדין במלואו הוא יום 11.1.2006, והמועד האחרון להגשת ערעור הוא יום 10.2.2006.  בתשובת המבקש לתגובת המשיבה נטען גם כי סיכויי הערעור טובים.

3.      המשיבה התנגדה לבקשה מנימוקים אלה:

3.1.  עקרונות היסוד בהכרעה אם להאריך מועד להגשת ערעור הם: הדרישה ל"טעם מיוחד"; שמירה על עקרון הציפיות; שמירה על העדפת עקרון הידיעה על עקרון ההמצאה, כאשר ברור כי היתה ידיעה בפועל על פסק הדין, ומסתתרים תחת נושאים פרוצדוראליים של המצאה; תום לב; העדר שיהוי.

3.2.  ההחלטה ובה תיקון טעות סופר היא "תיקון טכני" של פסק הדין, אשר אינו קשור או משפיע על ההחלטה להגיש ערעור על פסק הדין.

3.3.  גרסת המבקש מעוררת תמיהות: ראשית, אם פסק הדין נתקבל אצל ב"כ המבקש ביום 20.11.2005, הרי גם ביום 8.1.2006, המועד בו לפי הנטען נעשה ניסיון להגיש הודעת ערעור, חלף המועד להגשת ערעור, גם על פי ההנחה המוטעית של ב"כ  המבקש כי עומדים לרשותו 45 יום להגשת ערעור; שנית, אם הודעת הערעור היתה מוכנה ביום 8.1.2006, אין זה סביר כי ביום 11.1.2006 עיין ב"כ המבקש בתיק בית הדין האזורי על מנת לצלם מוצג מהתיק; שלישית, לא ניתן פירוט מהו אותו מוצג "נעלם" ומדוע היתה לו חשיבות. רביעית, פסק הדין והחלטת התיקון נשלחו לב"כ המשיבה באותו מועד, ויש להניח כי כך נעשה גם ביחס לב"כ המבקש.

3.4.  אי ידיעת המועד הנכון להגשת ערעור בבית הדין לעבודה אינו מהווה "טעם מיוחד".

3.5.  הבקשה נגועה בשיהוי, כאשר הערעור הוגש רק ביום 30.1.2006, 19 יום לאחר "גילוי" טעות הסופר. בכך יש משום שיהוי ופגיעה בעקרון הציפייה של המשיבה, אשר מבחינתה המועד להגשת ערעור חלף זה מכבר.

4.      לאחר ששקלתי את נימוקי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. יובהר, כי נקודת המוצא לדיון בבקשה היא גרסתו העובדתית של ב"כ המבקש, כעולה מהבקשה ומתצהירו.

5.      העובדות הרלבנטיות להכרעה בבקשה יפורטו להלן:

5.1.  בפסק הדין נשוא הבקשה נדונה תביעתו של המבקש לתשלום עמלות מכירות, שכונו על ידו "תמלוגים", פיצויי פיטורים ופדיון חופשה. מרכיב התביעה המרכזי בתביעה היה התמלוגים, כאשר נטען על ידי המבקש כי היה בינו לבין המשיבה הסכם בר תוקף לתשלום תמלוגים בשיעור של 3% ממכירות המשיבה. תביעתו של המבקש הוגשה כנגד המשיבה - המעבידה (נתבעת 1), וכן כנגד מר הרצל פיין, מנכ"ל המשיבה (נתבע 2). בפסק דינו של בית הדין קמא נדחתה התביעה לתמלוגים ולפיצויי פיטורים, ונתקבלה התביעה לפדיון חופשה.

5.2.  החלטת התיקון עניינה סעיף 74 לפסק הדין.

5.2.1.     בסעיף 74 לפסק הדין נקבע כך:

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, תביעותיו של התובע כנגד הנתבע 2 - נדחות.

תביעותיו של התובע כנגד הנתבעת מס' 1 לתשלום "תמלוגים", "תגמולים", החזר ניכויי שכר ופיצויי פיטורים - נדחות.

התביעה לתשלום פדיון חופשה כנגד הנתבעת מס' 1 מתקבלת, ואנו מורים כי על הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע את הסך של 10,624 ש"ח בגין פדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.99 ועד לתשלום המלא בפועל.

לאחר שנתנו דעתנו להיקף התביעה שהתקבל מתוך סך תביעות התובע, ומנגד לאופן ניהול ההליכים על ידי הנתבעים, אנו סבורים כי במקרה זה, מן הראוי הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.

5.2.2.      בהחלטת התיקון תוקנה הפסקה השלישית של סעיף 74 לפסק הדין, כך: