החלטה בתיק בשא 14436/05

זוהי בקשה לביטול פסק - דין שניתן נגד המבקשת ביום 26.7.05 בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעמה.

כתב -התביעה הוגש נגד המבקשת ביום 26.9.04 ומאז ניתנו אין ספור דחיות להגשת בקשת רשות להתגונן לבקשת בא - כוחה.

ב"כ המשיבה מגולל בסיכומיו בפרוטרוט את השתלשלות העניינים מאז הגשת כתב - התביעה ועד למתן  פסק - הדין כאשר במהלך התקופה הוארך המועד להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן כמה וכמה פעמים.

בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 21.4.05 (שניתנה בעקבות מספר הארכות מועד), היה על המבקשת להגיש בקשת רשות להתגונן תוך 60 יום, "שאם לא כן, לא יהיה מנוס ממתן פסק - דין בהעדר הגנה".  על פי החלטה זו היה על המבקשת להגיש בקשת רשות להגן מטעמה עד ליום 20.6.05.

ב"כ המבקשת מציין כי ביום 29.5.05 ניתן ע"י בית המשפט לענייני משפחה בחיפה צו מינוי אפוטרופסות לפיו מינה בית - המשפט את שלושת ילדיה של המבקשת כאפוטרופסים על אמם.

היתה אפוא שהות של 22 יום - מעל שלושה שבועות - בהם ניתן היה לקיים את החלטת ביהמ"ש מיום 21.4.05 ולהגיש את הבקשה המיוחלת. בקשה לא הוגשה, ולמעשה זכאית היתה המשיבה לקבל פסק - דין בתביעתה החל מיום 21.6.05.

ביום 2.5.05 נדחתה בקשה נוספת להארכת המועד, וביום 18.7.05 נתבקשו ב"כ הצדדים להודיע תוך 30 יום על ההתפתחויות בתיק. בעקבות החלטה זו נתקבלו תוך ימים ספורים הודעות מטעם שני הצדדים. ב"כ המשיבה בקש ביום 19.7.05 מתן פסק - דין בהעדר בקשת רשות להגן, ונתבקש ביום 21.7.05 להמציא פסיקתא לחתימתי.

ב"כ המבקשת ביקש ביום 21.7.05 להאריך פעם נוספת את המועד להגשת בקשת רשות להגן.

בהחלטת ביהמ"ש מיום 24.7.05 הופנה ב"כ המבקשת להחלטות ביהמ"ש מיום 2.5.05 ומיום 21.7.05, והבקשה הועברה לתגובה. ביום 26.7.05 התקבלה תגובת ב"כ המשיבה אשר סרב להארכת המועד, וניתן פסק - דין.

צודק ב"כ המשיבה כי לא היה מקום להמתין 30 יום מיום 18.7.05. הודעות הצדדים הוגשו; הבקשה להארכת המועד סורבה, ופסק - הדין ניתן כדין ובמועד הנכון.

לגוף הענין, נראה כי גירסתה של המבקשת הופרכה, משצרף ב"כ המשיבה לסיכומיו את מכתבה של השוכרת גב' טימושבסקי, ממנו עולה כי היא ואמה, שהחזיקו בחלק מדירתה של המבקשת, שהו בה לתקופה מוגבלת של 7 חודשים בלבד, דהיינו: מחודש 1/91 ועד לחודש 7/91. (ר' מכתב מיום 30.4.02 - נספח א' לסיכומי ב"כ המשיבה בצירוף חוזי - שכירות ונספחים נוספים).

השוכרות לא התגוררו במקום ולכן לא קיבלו את הודעות החיוב, ולא זו בלבד שהמבקשת לא עידכנה את המשיבה על עזיבתן אלא גם התעלמה מהודעות החיוב בארנונה שנשלחו אליה. מן הראוי לציין כי על תקופה של פחות משנת שכירות, יהא המשכיר חייב בארנונה. (הסיפא לסעיף 362 לפק' העיריות).

עד כה לא ציין ב"כ המבקשת מה עלה בגורל הערר שהגישה המבקשת על דחיית השגתה לגבי החיובים שחוייבה בהם על פי רישומי המשיבה. נקודה נוספת שיש להזכיר היא כי הנישום חייב בארנונה לא בגלל שנשלחה לו דרישה לתשלום, אלא עקב החזקתו בנכס. כפי שהמבקשת הגיעה לעיריה כדי להודיע על השכרת חלק מהדירה, כך היתה צריכה לבוא ולהודיע על הפסקת החזקה של השוכרות.

היא לא עשתה זאת, וכאמור, התעלמה מהודעות החיוב שנשלחו, ואשר עתה מסתבר כי בדין ובצדק יועדו לה.

טענת אחת בלבד של המבקשת ראוייה לתשומת לב. בא - כוחה טוען כי משהוגשה התביעה ביום 26.9.04, הרי שכל החיובים לפני יום 26.9.97 התיישנו, ולא ניתן לתבוע אותה בגינם. ב"כ המשיבה שולל טענה זו בנימוק שאין מקום לטענת התיישנות כנגד הליכי גבייה מינהליים, אלא שההליך כאן אינו מינהלי.

המשיבה הגישה תביעה לתשלום חיובי ארנונה וחיובי ביוב ומים, ועל כן כללי ההתיישנות חלים גם כאן. ב"כ המשיבה טוען כי נוכח התנהגות המבקשת, אשר לטענתו, הוליכה שולל את המשיבה, הרי "שטענת ההתיישנות אותה העלתה המבקשת הינה מופרכת, וטוב היתה עושה המבקשת אשר הסתירה מידע מהמשיבה, לולא היתה מעלה אותה".

סבורתני שסוגייה זו טעונה בירור נוסף.

לפיכך אני מבטלת את פסה"ד מיום 26.7.05 ומורה על דחיית בקשת הרשות להתגונן ככל שהיא מתייחסת לתקופה מיום 26.9.97.

התובעת רשאית ליטול פס"ד נגד המבקשת על חיוביה לתקופה החל מיום 26.9.97 ועד ליום הגשת התביעה על פי הרשום בפנקסיה.