החלטה בתיק בש"פ 10995/03

1.        המשיב הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות: חטיפה לשם סחיטה, חטיפה לשם חבלה, סחיטה באיומים, קבלת נכס שהושג בפשע, ונשיאת נשק שלא כדין. תמציתן של העובדות אשר הובאו בכתב האישום היא זו: אחד, חמודה דאייה (להלן - חמודה) חייב למשיב כסף בגין סולר שסיפק לו. משלא שילם חמודה את חובו, גמלה בלבו של המשיב החלטה לכפות על חמודה לעשות זאת. לצורך כך קשר המשיב עם אחרים לחטוף את פייצל, אביו של חמודה, ולחבול בו, ואת זממם הם ביצעו בתאריך 23.11.03 בשעות הלילה. נטען, כי התוקפים כבלו את פייצל בידיו ורגליו, כיסו את ראשו, והכו אותו מכות נמרצות. פייצל הוחזק על ידי תוקפיו במשך כחמש וחצי שעות, ומששוחרר פנה לקבל טיפול רפואי בבית חולים. המדינה הוסיפה וטענה בכתב האישום, כי בימים הבאים חזר המשיב ואיים על חמודה בשיחות טלפון באומרו שכשם שפגעו באביו פייצל, כך עתידים להיפגע גם חמודה עצמו ואחיו. באישום נוסף אשר יוחס למשיב נטען, כי ביום 3.12.03 נמצא שהוא נושא עמו אקדח, אשר בדיקה העלתה כי נגנב בחודש יוני 2002 מדירה בירושלים.

           בית משפט קמא, שלא נעתר לבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, החליט להגביל את תנועותיו בדרך של מעצר בית חלקי, וכן חייבו להפקיד ערבויות שונות. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

2.        עיקר המחלוקת שבין בעלי-הדין נסבה סביב השאלה אם יש בידי המדינה ראיות שדי בהן כדי לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. על שאלה זו לא היתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי תשובה נחרצת, ובלשונו: "לאחר שעיינתי בחומר הראיות נראה לי שאכן יש ראיות לכאורה נגד המשיב, אך עצמתן אינה כזו שיש בעיבודן במהלך המשפט פוטנציאל של סיכוי סביר להרשיע את המשיב בסוף המשפט". להשקפתי, הלשון הזהירה בה נקט בית משפט קמא היתה במקומה, ולהלן אבהיר את דברי.

           ראיותיה של המדינה נסמכות על עדותם של חמודה ופייצל, וכן על הקלטות של שיחות שקיימו חמודה והמשיב. באשר לגרסתו של פייצל - בחקירתו הראשונה שנערכה בעת שהיה מאושפז בבית חולים, הוא לא הזכיר כי שמע מתוקפיו את המניע לחטיפתו ותקיפתו, אולם בהודעה שנייה שנרשמה מפיו באותו יום טען, כי חוטפיו אמרו לו שהרקע לתקיפה הוא חוב שחב בנו ל"יהודים", בגין סולר פגום שסיפק לתושבי השטחים.

           מטבע הדברים, הבדלי הגרסה העולים מהודעותיו של פייצל, חייבים היו לעורר תהיות, עם זאת לא הייתי ממהר לדחות את האפשרות שמצבו הבריאותי של פייצל בעת שנחקר לראשונה, הוא שגרם לכך. אולם זה אינו העניין היחיד עליו יידרש בית המשפט לתת את דעתו במהלך בירור המשפט, וכך לדוגמה הוא עשוי להידרש לדון בשאלה אם העובדה שפייצל ולא חמודה היה קורבנה של התקיפה, אין בה להצביע על האפשרות שהחטיפה והתקיפה נבעו ממניע אחר, שלמשיב אין זיקה לו?

           המדינה סבורה, כי שיחותיו הטלפוניות של המשיב עם חמודה, מסלקות כל ספק בדבר אחריותו למעשים אשר יוחסו לו, ולמעשה סוגרות את מעגל הראיות נגדו, לפחות ברמה הנדרשת בסעיף 21(ב) הנ"ל. ואכן, שיחות הטלפון שאת אחת מהן יזם המשיב והאחרות אותן יזם חמודה, כוללות איומים ברורים ובוטים שאינם מותירים מקום רב לפרשנות. וכך לדוגמה נשמע המשיב אומר לחמודה: "אני אשלח לך האחים שלך בשקיות ניילון"; "אני מודיע לך שפעם הבאה זה יהיה אתה, לא אבא שלך"; "אני לא שילמתי אגורה בסבבה. אנשים עושים את זה בשבילי". מנגד, וגם את זאת יש להדגיש, קיימות שיחות אותן יזם חמודה, ובהן נשמע המשיב כאשר הוא מכחיש כל קשר לתקיפתו של פייצל.

           אפשר שיש ממש בטענתה של באת-כוח המשיבה, לפיה בשיחה אותה יזם המשיב הוא ראה את עצמו חופשי להתיר את חרצובות לשונו, מתוך סברה שחמודה לא יספיק לארגן את האמצעים הטכניים לצורך הקלטת השיחה. מנגד ניצבת טענתם של באי-כוחו המלומדים של המשיב, עוה"ד בר חיים ודרעי, לאמור, אף שלשולחם לא היה קשר לתקיפתו של פייצל, משעה שנודע לו על אותו אירוע אלים, החליט לעשות בו שימוש לצרכיו כדי לדרבן את חמודה לשלם את החוב. לא אכחיש, כי לפחות בשלב זה של ההליכים, אני רחוק מללכת שבי אחר גרסה זו, במיוחד כאשר היא לא באה מפיו של המשיב-עצמו (אשר בחר לשתוק בחקירתו), אלא מפיהם של באי-כוחו. אולם, גם אינני סבור כי מותר בשלב זה לקבוע את ההיפך, היינו, שהתרחיש אשר נטען על ידי הסנגורים הינו בלתי סביר. במצב זה מקובלת עלי, כאמור, השקפתו של בית המשפט המחוזי, לפיה עוצמתן של הראיות אינה מכרעת, ולפיכך, גם אם יש באותן ראיות כדי לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק, זהו מסוג המקרים בהם נכון לעשות שימוש בחלופת מעצר, כדי שלא יימצא המשיב נושא בעונש מאסר, כאשר הסיכוי כי יזוכה בדינו, אף שאינו וודאי, הוא קיים גם קיים.

           באשר לתנאי השחרור - להשקפתי, מצא בית המשפט המחוזי את הדרך הנאותה לאזן בין השיקולים הדרושים לעניין - מסוכנות המשיב מחד, והצורך לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בחירותו של מי שעומדת לו בשלב זה חזקת החפות, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.

           ניתנה היום, כ"ב בכסלו תשס"ד (17.12.2003).

                                                                                                   ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: