החלטה בתיק בש"א 8175/01

1.       לפניי בקשה למחיקת התובענה על הסף ולחלופין בקשה להעברת התובענה לדיון בהליך רגיל. בבקשה נטען, כי הסעד העיקרי שנדרש בתובענה הינו סעד כספי בהבדל מסעד הצהרתי ואותו יש לתבוע, בכפוף לתשלום אגרת בית משפט על מלוא הסכום הנתבע. עוד נטען, כי בין הצדדים מחלוקות עובדתיות רבות ומורכבות ועל כן הליך המרצת פתיחה אינו ההליך המתאים לבירור התובענה.

2.       הדיון בתובענה הושהה מאחר ובין הצדדים התנהל הליך של פישור. הדיון התחדש, לאחר שהובהר כי הליך הפישור לא צלח.

רקע עובדתי

3.       ביולי 2001 הגישה עיריית ירושלים (להלן: "המשיבה") המרצת פתיחה כנגד המבקשת. בהמרצה נטען, כי בין המשיבה למבקשת נכרת חוזה בשנת 1965 (להלן: "ההסכם"), לפיו המבקשת חכרה מן המשיבה מקרקעין בשכונת גבעת שאול להקמת שוק סיטונאי חדש בירושלים. סעיף 4 להסכם קבע את מנגנון התשלום בו מחויבת המבקשת. לגירסת המשיבה, המבקשת מתחמקת מתשלום דמי החכירה כבר זמן רב.

בהמרצת הפתיחה התבקשו סעדים הצהרתיים, כדלקמן: להצהיר כי המבקשת חייבת לשלם למשיבה דמי חכירה, להצהיר כי תחשיב דמי החכירה יעשה לפי קביעת השמאי הממשלתי, ולקבוע שמאי חלופי במקרה שהשמאי הממשלתי לא יוכל לערוך את השומה. בד בבד עם הגשת התובענה, הגישה המשיבה בקשה לפיצול סעדים. 

4.       המבקשת הגישה לבית המשפט בקשה למחיקת התובענה על הסף, ובקשה חלופית להעברת התובענה לדיון בהליך רגיל, בהסבירה כי הליך של המרצת פתיחה אינו ההליך המתאים לסוג תובענה שכזה.

תמצית טענות הצדדים

5.       המבקשת טוענת, כי הסעד העיקרי המבוקש בהמרצת הפתיחה הינו הצהרה לפיה למבקשת חוב כספי כלפי העירייה, וכי על המבקשת לשלם חוב כספי זה. סעד זה הינו למעשה תחליף לסעד כספי. לשיטתה, אין להעניק סעד הצהרתי מקום בו נראה שההצהרה היא תחליף לתביעה כספית. המבקשת מוסיפה, כי אם תתקבל תביעת המשיבה, או אז היא תחל בהליך חדש בו תתבע את הסעד הכספי. משמע, זו היא דרך התדיינות כפולה המכבידה ללא הצדקה על מערכת בתי המשפט, ועל כן יש למחוק את התובענה.

6.       עוד טוענת המבקשת, כי הגשת תביעה כספית בדרך של המרצת פתיחה הינה התחמקות שלא כדין מתשלום אגרה לפי הסכום האמיתי אותו היא תובעת. התנהגות זו, לגרסת המבקשת, מצדיקה מחיקת התובענה על הסף בהתאם לתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

7.       לחלופין, הגישה המבקשת בקשה להעברת התובענה לדיון בהליך של תביעה רגילה. בין היתר, טוענת המבקשת, כי נכרתו בין הצדדים הסכמים מאוחרים להסכם נשוא תובענה זו. המבקשת מעלה כמה נימוקים התומכים בהעברת ההליך למסגרת דיונית רגילה: (א) מדובר במערכת עובדתית מורכבת הנפרשת על עשרות שנים, שמעידים עליה אנשים ומסמכים רבים. (ב) קיפוח המבקשת בכך שלא יתאפשר לה להציג את מלוא מערכת היחסים בין המבקשת למשיבה, מערכת יחסים המשפיעה על עצם החיוב של המשיבה. (ג) המבקשת מבקשת להגיש תביעה שכנגד. (ד) עקרון היעילות הדיונית מחייב הבאת מכלול היחסים בין הצדדים, מבלי להפריד בין ההליכים השונים כמו שמבקשת המשיבה לעשות בבקשתה לפיצול סעדים. (ה) המרצה פתיחה זו הינה למעשה תביעה כספית מוסווית. (ו) המשיבה העלימה עובדות מהותיות מבית המשפט.

8.       מנגד טוענת המשיבה, במענה לשתי הבקשות, כי ההסכם אינו קובע את הסכום עבור דמי החכירה, אלא קובע מנגנון לקביעתם של דמי החכירה לפיו המבקשת תשלם דמי חכירה בשיעור של 4% מערך הקרקע, כאשר ערך הקרקע יקבע על ידי השמאי הממשלתי. מכאן שכל עוד לא העריך השמאי הממשלתי את המקרקעין לא ניתן להגיש תביעה כספית. המשיבה פנתה למבקשת בבקשה לפנות במשותף לשמאי הממשלתי אך המבקשת סירבה. בהעדר הערכה שכזו המשיבה אינה יודעת את השווי הכספי של תביעתה ולאיזו בית משפט קנויה הסמכות העניינית. עוד מסבירה המשיבה, כי לא פנתה באופן חד צדדי אל השמאי הממשלתי מאחר ופעולתו של השמאי הינה פעולה מעין שיפוטית ועל כן עומדת למבקשת הזכות להשמיע את טיעוניה בפניו. על יסוד שיקולים אלה, טוענת המשיבה כי הסעד שהתבקש, הצהרה לפיה המבקשת חייבת בתשלום וקביעה של שמאי חלופי, הינו הסעד הנדרש במצב דברים זה.

9.       בתשובה לטענות המשיבה חוזרת המבקשת על טענותיה ומדגישה, כי הסעד המבוקש הינו כספי, כעולה מהעובדה שהתבקשו גם הפרשי הצמדה וריבית ומדיונים בעירייה, בהם נדרשו סכומי כסף. לטענת המבקשת, העדר שומת השמאי הממשלתי אינה הופכת תביעה כספית לתביעה למתן סעד הצהרתי בלבד, ועל המשיבה להעריך את סכום התביעה לצרכי אגרה.

10.     המשיבה חוזרת וטוענת בתגובתה מיום 29.7.08, כי הסעד המבוקש אינו סעד כספי שהרי הוא אינו ניתן לאכיפה בהוצאה לפועל, אלא מבוקש סעד של אכיפת חוזה. עילת התביעה הכספית תתגבש רק עם קביעת השמאי הממשלתי, ורק אז  ואם המבקשת לא תשלם את חובה, תוכל המשיבה להגיש תביעה בסדר דין מקוצר. קבלת בקשתה של המבקשת תגרום לסרבול הדיון שכן תוגש חוות דעת שמאי וחוות דעת שמאי נוגדת, ותגזול מהמשיבה את זכותה לסדר דין מהיר.

11.     המדינה הגישה בקשה ליתן עמדתה בשאלת החיוב באגרת בית משפט והודיעה כי לדעתה המרצת הפתיחה היא למעשה תביעה כספית לכל דבר וכי יש לחייב את עיריית ירושלים בתשלום אגרת בית משפט בהתאם לשווי התביעה. לטענת המשיבה כי אין ביכולתה להעריך את סכום התביעה ענתה הפרקליטות, כי בהתאם לתקנה 16 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 על התובע להעריך את תביעתו.

          לאחרונה שינתה המדינה טעמה, והודיעה קצרות ובאופן כללי בלבד, כי לאחר עיון בתגובת המשיבה מסכימה היא לכך שאין מדובר בתביעה כספית. ברם, בהודעה זו לא הוסבר פשר החזרה מהטענות הקודמות, דהיינו, לא פורט מה שיכנע את המדינה לחזור בה ואילו מן הטענות הקודמות לא היו נכונות.

המסגרת הנורמטיבית למתן הסעד ההצהרתי

12.     סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע: "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי ... ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי: "תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה". הפסיקה הדגישה, כי ההחלטה אם לדון בעניין במסגרת של המרצת פתיחה במקרה הקונקרטי נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראה ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1), 85 (להלן: "בנק ברקליס דיסקונט"); רע"א 207/87 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' לוטקר, פ"ד מא(2), 304; ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820).

13.     הלכה היא, כי בית המשפט יטה שלא ליתן סעד הצהרתי כאשר יש בידי התובע היכולת לתבוע סעד מהותי- אופרטיבי, כגון סעד כספי. (ראה: פס"ד ברקליס דיסקונט, ע"א 9580/05 גליקלנד נ' סמיונוביץ צ'ורני (צ'רנוי), החלטה מיום 10.9.07 (לא פורסם); ע"א 279/83 פרידברג נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לט(2), 502; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית-2003 עמ' 389). טעם נוסף לאי מתן סעד הצהרתי הוא הצורך בהליך נוסף לשם מתן הסעד האופרטיבי, כך שלמעשה תהיה התדיינות כפולה באותה מסכת עובדות. כך יפגע גם האינטרס של הצד שכנגד לסיים המחלוקת בהליך אחד, וגם האינטרס של ציבור המתדיינים שלא יהיה עומס על מערכת בתי המשפט. (ראה רע"א 207/87 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' לוטקר, פ"ד מא(2), 304; רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193).  כדברי השופט אור  ברע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מייקל מוזס (לא פורסם) החלטה מיום 21.7.98:

"מתן סעד הצהרתי לבעל דין הינו עניין שבשיקול דעת, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות".

14.     המשיבה מסתמכת בתשובותיה על גישה ליבראלית בפסיקה. בע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ובניה מודיעין, פ"ד נא(2), 825: נקבע כי יש לתת סעד הצהרתי ב"מקום בו יש בפסק הדין כדי להסיר מכשול העומד בפני המבקש, או לפתור קושי שהוא ניצב בפניו".

דיון והכרעה

15.     גם לשיטת המשיבה, אפוא, יש לבחון האם בסעד ההצהרתי המבוקש בתובענה זו יש "כדי להסיר מכשול העומד בפני  המבקש" והאם רק לאחר קבלת הסעד ההצהרתי תוכל המשיבה לתבוע את הסעד הכספי המבוקש, או שמא בבקשה זו יש משום סרבול הליך וגרימה לכפל התדיינויות כיוון שהמשיבה יכולה כבר עכשיו להעריך את תביעתה.

16.     סעיף 4 להסכם קובע: