החלטה בתיק ברע 650/05

1.         האם טעה בית משפט קמא, כאשר דחה את בקשתו של המבקש לבטל את פסק הדין החלקי ואת החלטות הביניים משום שניתנו, לטענת המבקש, בחוסר סמכות עניינית?  זוהי השאלה הצריכה הכרעה בבקשה שלפני.

          רקע עובדתי ודיוני

2.       בשנת 95' הגיש המשיב לבית משפט שלום תביעה לפירוק השיתוף בדירה המצויה ברח' השיש 2 שכונת גילה ירושלים ("הדירה"). ביום 6/10/02, כשבע שנים לאחר הגשת התביעה, ניתן בבית משפט קמא פסק דין חלקי, המורה על פירוק השיתוף בדירה. לצורך מימוש פסק הדין מונו ככונסי נכסים ב"כ הצדדים: עו"ד תוסיה כהן מטעם המשיב, ועו"ד שורר מטעם המבקש. מימוש פסק הדין על ידי כונסי הנכסים התעכב במשך כ- 18 חודשים, מסיבות שאינן צריכות לעניין ושלא זה המקום לפרטן. ביום 13/4/04, בעקבות בקשות המשיב, הורה בית משפט קמא על מכירתה של הדירה.

3.       בחלוף יומיים (15/4/04) פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה לבטל את פסק הדין החלקי ואת החלטות הביניים שנתנו בתיק, לרבות ההחלטה על מכירת הדירה. המבקש נימק את בקשתו בכך, שהדירה הנה נכס מנכסי ה"שותפות" של הצדדים. לפיכך, הייתה התביעה לפירוק השיתוף צריכה להידון כחלק מתביעה לפירוק השותפות, הנמצאת בסמכותו  הייחודית של בית המשפט המחוזי.

4.       בית משפט קמא דחה את בקשתו של המבקש בציינו, כי לא הוכח שהדירה הייתה שייכת לשותפות דווקא. זאת ועוד: טענת חוסר הסמכות העניינית לא הועלתה על ידי המבקש לאורך כל הדיונים מאז הגשת התביעה בשנת 95'. "בלתי מתקבל על הדעת להתחיל את הדיון מבראשית, לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה. תוצאה כזו מתעלמת מאבדן זמן שיפוטי יקר, מהווה מקור להתמשכות דיונים, ואין לה כל הצדקה" (עמ' 12 להחלטת בית משפט קמא). המבקש מיאן להשלים עם החלטה זו והגיש את בקשת רשות הערעור שלפני. 

טענות הצדדים

5.       טענתו העיקרית של המבקש היא, כי הסמכות הייחודית לדון בתביעת המשיב הנה לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, בהסכמתם של הצדדים אין כדי להקנות לבית משפט שלום סמכות עניינית. שאלת הסמכות היא עניין של "טובת הציבור". לאחר שהסתבר, כי בית משפט שלום דן בתביעה ללא סמכות עניינית, אין מנוס מלקבוע כי החלטותיו ופסק דינו החלקי בטלים מכל וכל.

6.       המשיב תמך, מנגד, בהחלטתה של הערכאה הראשונה. לשיטתו, בית משפט שלום היה מוסמך לדון בתביעה, שכן לא הוכח שהדירה הייתה שייכת לשותפות. אך אפילו הייתה שייכת לשותפות, מן הדין היה לדחות את בקשת המבקש לבטלות ההליכים, שכן טענת חוסר הסמכות הועלתה על ידו רק לאחר שנות התדיינות רבות. 

דיון והכרעה

7.       בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית אם הדירה הייתה שייכת לשותפות אם לאו. טענותיו של המבקש בסוגיה זו מבוססות, בעיקרן, על טענות שהעלה המשיב בהליכי פירוק השותפות, אשר התנהלו בשעתו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי.  לטענת המבקש, באותם הליכים הודה המשיב, כי הדירה הנה נכס מנכסיה של השותפות. אלא שעיון במסמכים מלמד, כי הדברים אינם חד-משמעיים. הדירה אמנם נזכרת בהסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים בשנת 97' בבית המשפט המחוזי במסגרת תביעת פירוק השותפות, אולם מהסכם הפשרה לא עולה כלל ועיקר, כי הדירה הייתה נכס מנכסי השותפות. אדרבא, מההסכם עולה בבירור, כי שאלה זו הייתה שנויה במחלוקת, אך מאחר שהצדדים הסכימו "שכל הנכסים המשותפים לצדדים, בין שהם נמנים על נכסי השותפות, ובין אם לאו, יפורקו, הרי שאיננו רואים צורך לקבוע בשלב זה אילו נכסים נמנים על נכסי השותפות" (סעיף 1 להסכם). בהתאם לכך הסכימו שם באי כוח הצדדים למנות כונסי נכסים לכלל נכסיהם המשותפים, כאשר לגבי הדירה הותנה מפורשות, כי "אנו נודיע לבית משפט השלום ששם מתנהלת תביעה לפירוק השיתוף בדירה, על הסכמתנו לפירוק השיתוף..." (סעיף 4 להסכם). הנה כי כן, לא  ניתן ללמוד מהסכם הפשרה דנן, כי הדירה מהווה חלק מנכסי השותפות דווקא.

הדברים יפים גם לגבי הנטען בתצהירו של המשיב שהוגש בהליך הנ"ל. מהתצהיר ניתן אמנם ללמוד, כי הדירה הייתה בבעלות משותפת של הצדדים, אך לא ניתן לדעת אם מדובר בשיתוף גרידא בנכס ספציפי, או שמא בשיתוף שהנו חלק משותפות כוללת.

במצב דברים זה, אין עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, כי בידי המבקש לא עלה להוכיח, שהדירה הייתה בבעלותה של שותפות דווקא. יצוין, כי מסקנתה זו של השופטת המלומדת התבססה הן על המסמכים הנזכרים לעיל והן על התרשמותה הבלתי אמצעית מעדויותיהם של הצדדים, אשר נחקרו לפניה. בנסיבות העניין אין, כאמור, עילה להתערב בה.

8.       באמור לעיל די כדי לחרוץ את גורלה של הבקשה לשבט. עם זאת ובבחינת למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אפילו לא היה בית משפט קמא מוסמך לדון בתביעה, עדיין היה דינה של הבקשה להדחות. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו.

9.       על פי הגישה המסורתית לסוגית הסמכות העניינית אכן ניתן להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון, כאשר קבלתה של הטענה מוליכה לבטלות מוחלטת של הדיון הקודם, אלא אם כן מחליט בית המשפט המוסמך, שאליו הועבר הדיון, להמשיך ולדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם (סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984). אולם על רקע התפתחותה במשפטנו של דוקטרינת ה"בטלות היחסית" חל בגישה זו כרסום ואין היא משקפת עוד את הדין המצוי. כך, למשל, בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820 טענו המשיבים, כי בית המשפט המחוזי דן בתביעה בחוסר סמכות שכן היא סבה על שימוש והחזקה במקרקעין. כב' השופט אור דחה את הטענה בקובעו, כי מדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי אודות תקפות חוזה, הנמצאת בסמכותו של בית המשפט המחוזי, אולם בתוך כך הוסיף והעיר כדלקמן (בעמ' 828 - 829):

בענין טענת חוסר הסמכות מתבקשת הערה. הדיון בבית המשפט המחוזי היה דיון מלא ועניני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי היתה לגופו של ענין. גם בפנינו הובא טיעון מלא של באי הצדדים - בכתב ובעל פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות היתה מחייבת החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה היתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאבדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בענין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית משפט דן בענין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון.

לימים צוטטו הדברים בהסכמה בפסקי דין רבים נוספים. ראו, בין היתר: ע"א 4796/95 אלחוברה חסין איברהים נ' אלעוברה עלי איברהים, פ"ד נא(2) 669; רע"א 6630/00 ועד הנאמנים ת"א יפו נ' סילקו, פ"ד נו (6) 913; ע"א 3780/94 פלוני נ' לינדנבאום ("דינים ועוד");

יצוין, כי בדו"ח וועדת אור לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (ירושלים, אוגוסט 1997) נאמרו דברים דומים לגבי דיון שנערך בבית משפט שלום, בעניין המצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. גם דיון כזה אינו ראוי להתבטל, שכן- 

לדעת הוועדה, אין כיום הבדל כזה בין שתי הערכאות, המצדיק תוצאה כה קשה. מסקנתה זו של הוועדה מתחזקת נוכח השינוי המוצע במערך הסמכויות של בתי המשפט. כמתואר בהרחבה לעיל, על פי הצעת הוועדה יהפוך בית משפט השלום לערכאה דיונית כללית. הוא ייהנה מהסמכות לדון במכלול רחב ביותר של עניינים, פליליים כאזרחיים. במצב דברים זה אין עוד מקום לתפיסה, לפיה מדובר בערכאה נחותה. אין עוד מקום להתייחס לדיונים שנערכו בבית משפט השלום כאילו לא התקיימו... (עמ' 123).

על רקע האמור לעיל הוסיפה וועדת אור והציעה, כי בדומה לטענה בדבר היעדר סמכות מקומית, תשמע טענת חוסר סמכות עניינית רק אם תועלה בהזדמנות הראשונה. בעל דין אשר נמנע לעשות כן, או שטען טענת חוסר סמכות עניינית וכשנדחתה טענתו לא ביקש רשות ערעור על ההחלטה, או שבקשתו לרשות ערעור נדחתה, יהיה מנוע, בשלב מאוחר יותר של ההליך או בערעור, לעורר טענה בדבר העדר סמכות. דברים אלה נכונים הן לדיון שנערך בבית משפט השלום ומקומו היה בבית המשפט המחוזי, והן למצב ההפוך, שכן "בשני המצבים, אין מדובר בפגם אשר חומרתו היא כה קשה עד כי מוצדקת תוצאה של בטלות מוחלטת" (שם, בעמ' 123).  בהמשך הדברים מדגישה הוועדה, כי הצעה זו מתייחסת אך ורק לעניינים שבתחום סמכותה של מערכת בתי המשפט הכלליים, להבדיל מעניינים שבסמכותם הייחודית של ערכאה או טריבונל שמחוץ למערכת בתי המשפט הכלליים, כגון: בית דין דתי. הצעותיה דנן של הוועדה צוטטו בהסכמה ברע"א 3319/00 שור נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, 822.