החלטה בתיק ברע 3081/07

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד) מיום 23.1.07 בת"א 6699/04, בה נדחתה בקשת המבקשים (התובעים) להגיש בעיצומה של פרשת ההגנה, ולאחר שכבר נסתיימה פרשת התביעה, חוות דעת של מומחית בתחום הגרפולוגיה והשוואת כתבי יד. חוות הדעת נועדה להוכיח כי החתימה המתנוססת על גבי מוצג 7 המצורף כנספח לתצהיר העדות של המשיב 2 - שכותרתו " שאלוני חיתום - להשלמת פרטים רפואיים" - ומתיימרת להיות חתימתו של המנוח יצחק ברמן ז"ל (המבוטח בפוליסות נשוא התביעה), אינה למעשה חתימתו.

לאחר שקראתי את נימוקי הבקשה ואת הנספחים המצורפים לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

לא בנקל הייתי מגיע למסקנה זו אילו נוכחתי כי יש ממש בטענת המבקשים לפיה החלטתה של המשיבה 1 לדחות את תביעתם לתגמולי הביטוח הסתמכה על מוצג 7 הנ"ל, בו מולאה פסקה מס' 4: " שאלון לחץ דם גבוה". במצב דברים כזה, לשאלת האותנטיות של חתימת המנוח על השאלון הייתה עשויה להיות נודעת השפעה מכרעת על התביעה. ממילא היה אז מקום לברר את צדקת קביעתו של בית משפט השלום בדבר המועד בו הייתה יכולה לעלות אצל המבקשים ההשערה באשר לזיוף החתימה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינת הנפקות המשפטית של אותה יכולת. ראו האסמכתאות המובאות בבקשת רשות הערעור לגבי התייחסות הפסיקה אל הבאתה בשלב מאוחר של ראיה חשובה העשויה להשפיע באופן מהותי על תוצאת המשפט.

לא כן משעה שהמשיבים הבהירו לבית משפט קמא בתגובתם לבקשה לצירוף חוות הדעת (סעיפים 11-12) כי דחיית התביעה לתגמולי ביטוח לא נבעה מהעלמת מידע הנוגע לבעיית יתר לחץ דם ממנה סבל המנוח, ואודותיה הוא הצהיר בשאלון לחץ הדם, ולפיכך " לא על כך עומדת המחלוקת" ו" אין כל נפקות לחתימה על שאלון לחץ דם". אכן, כתב ההגנה ותצהיר העדות של המשיב 2 אינם מזכירים את נושא לחץ הדם כעילה לאי-תשלום תגמולי הביטוח. נהפוך הוא: בסעיף 2 לכתב ההגנה נאמר כי המנוח " הצהיר בהצהרת הבריאות על יתר לחץ דם והעלים מידע רב ומהותי לגבי בעיות בריאותיות אחרות" (ראו גם סעיפים 10 ו-13 לתצהירו של המשיב 2). כאשר מצטרפת לכך ההבהרה החד-משמעית של המשיבים בתגובתם לבקשה לצירוף חוות הדעת, מובטחים המבקשים בכך ששאלון לחץ הדם לא יועלה על ידי המשיבים כנימוק לדחיית התביעה. משכך אין נפקות ישירה במסגרת ההתדיינות לשאלת אותנטיות החתימה של המנוח על מסמך זה.                    

בהקשר זה יצוין כי טענת המבקשים, הן בבקשתם לצירוף חוות הדעת (סעיפים 7-9) ובתשובתם לתגובת המשיבים לבקשה, והן בבקשתם לרשות ערעור (סעיפים 8, 17, 20, 22, 32, 48 ו-51), לפיה המשיבה 1 הסתמכה על שאלון לחץ הדם בדחותה את התביעה לתגמולי ביטוח, לא זו בלבד שנתבררה כלא נכונה לאור הבהרת המשיבים, אלא אף אינה באה לידי ביטוי בכתב התביעה אותו הגישו המבקשים. שם נטען (בסעיף 9) כי לפי מה שנמסר להם " הנתבעת החליטה לדחות את התביעה בטענה שהמנוח הסתיר מידע רפואי בעת שהוחלפה הפוליסה הראשונה בפוליסה המחליפה". לא נטען כי המידע הוסתר בתשובות המנוח לשאלון לחץ הדם.

המשיבים מתכוננים לבקש את דחיית התביעה בין היתר בשל הימנעותו של המנוח מלגלות בהצהרת הבריאות עליה חתם את הבעיות הרפואיות מהן סבל כמפורט בסעיף 2 לכתב ההגנה ובסעיף 21 לתצהיר העדות של המשיב 2 (אי ספיקת כליות, סוכרת, עודף כולסטרול, מחלת לב אסכמית ואי ספיקת לב). לכן, דבר החתימה של המנוח על הצהרת הבריאות עשוי בהחלט להשפיע על חבותם של המשיבים. אלא שחוות הדעת הגרפולוגית אותה ביקשו המבקשים להגיש אינה מתייחסת כלל להצהרת הבריאות אלא רק לשאלון לחץ הדם. אין בפי המבקשים טענה לפיה החתימה שעל גבי הצהרת הבריאות אינה של המנוח.

טענה נוספת של המבקשים, שהנה למעשה מדרגה שניה, אומרת כי הוכחת זיוף חתימת המנוח על שאלון לחץ הדם באמצעות חוות הדעת הגרפולוגית, תשרת אותם גם לשם הוכחת חוסר המהימנות של המשיב 2 באופן כללי. טענה זו אינה מצדיקה על פניה מתן רשות ערעור משני טעמים:

ראשית, מקובל על המבקשים (בסעיף 30 לבקשת רשות הערעור) כי קיים הבדל בין ראיה מפריכה השייכת במישרין לענין השנוי במחלוקת לבין ראיה מפריכה שאיננה כזאת, וכי התרת הבאתה של ראיה מפריכה מהסוג השני מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. לנוכח מה שבואר לעיל, ברי כי חוות הדעת הגרפולוגית מתייחסת לסוג השני של הראיות, וכי לפיכך מדובר בשיקול דעת המופקד בידיה של הערכאה המבררת, בו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב אלא במקרים יוצאי דופן. בנסיבות שלפנינו, הריסון המצופה מערכאת הערעור כפול ומכופל. הוא נובע בראש ובראשונה מהכלל הרחב השולל התערבות בהחלטות דיוניות של הערכאה המבררת (ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט, פ"ד כה(2) 441,  443; רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 211), לרבות בהחלטה המסרבת להתיר הזמנת עד מסוים (רע"א 1783/03 חסון נ' אפל, תק-על 2003(3) 681) או להתיר תיקון כתב תביעה בעיצומו של שלב הראיות (רע"א 2227/03 שבתאי נ' קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ, תק-על 2004(2) 2302). לכך מצטרף הייחוד של ההחלטה הדיונית העומדת כעת לבחינה, שעניינה בהגשת ראיה מפריכה. לגבי ענין זה מדגישה תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי כי ההכרעה מסורה לבית המשפט " לפי שיקול דעתו", והספרות המשפטית אף מוסיפה כי שיקול הדעת יופעל בכיוון של התרת הגשת הראיה המפריכה רק " במקרים יוצאים מן הכלל" (א. הרנון, דיני ראיות, חלק א', מהדורה חמישית, עמ' 129). למעלה מכך: להחלטה נשוא בקשת רשות הערעור קדמו החלטות של בית משפט קמא בהן הוא אפשר למבקשים להגיש ראיות שונות באיחור, לרבות לאחר תחילת חקירתו של המשיב 2. הנכונות של בית משפט קמא, כפי שהיא נלמדת מאותן החלטות, להעדיף את האינטרס של המבקשים בהוכחת תביעתם על פני כללי הפרוצדורה, דורשת לנקוט זהירות מיוחדת שעה שנבחן סירובו של בית המשפט להתיר הגשה באיחור של ראיה מסוימת. כך במיוחד שעה שברור כי אותה ראיה אינה עשויה להשפיע במישרין על הוכחת התביעה אלא אם כבר על שאלת האמינות הכללית של אחד העדים.        

שנית, כדי לכרסם באמינותו של המשיב 2 אין המבקשים תלויים - לפי שיטתם - בהגשת חוות הדעת הגרפולוגית. הלוא לשיטת המבקשים (בסעיף 51 לבקשת רשות הערעור) עדותו של המשיב 2, לפיה ביום 5.12.01 הוא נפגש עם המנוח פעם אחת בלבד בשעות הבוקר, מספיקה על מנת להוכיח כי המנוח לא חתם על שאלון לחץ הדם, וממילא חוות הדעת הגרפולוגית לא נועדה אלא " לחזק מסקנה זו, וייתכן שאפשר גם בלעדיה". חיזוק בלבד של חוסר אמינות עד, המוכח כשלעצמו מתוך ראיה שכבר הוגשה, איננו טעם מספק לפריצת הסדר המקובל והקבוע בדין להגשת הראיות. בוודאי שאין הוא עונה על המבחן להגשת ראיה מפריכה לפי תקנה 158(א)(1).

מטעמים אלה החלטתי לדחות את הבקשה לרשות ערעור. מאחר שלא נדרשה תשובה לבקשה, לא ייעשה צו להוצאות. העירבון יושב למבקשים.

נ יתנה היום כ"ב באייר תשס"ז (10 במאי 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים.