החלטה בתיק ברע 269/07

1.      בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל 7104/06; השופט טננבוים), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 29.10.06, אשר קבעה כי למבקש אובדן כושר פחות מ- 50%.

2.      המבקש יליד שנת 1981, ונכותו הרפואית המשוקללת היא 57%. המבקש סובל מהליקויים הרפואיים הבאים: הגבלות בעמוד שדרה מותני; מצב תגובתי חרדתי; סכרת תלויה באינסולין. בתקופה מחודש 3/2004 ועד 3/2006 נקבע למבקש אובדן כושר חלקי, כחלק מהפנייה לשיקום, אולם הליך השיקום לא צלח. על פי דו"ח כושר השתכרות של עובדת השיקום המבקש אינו מעוניין בשיקום או בעבודה. על פי דו"ח עובדת השיקום, המבקש מסוגל לעבוד בייצור, בתעשייה ובאריזה. על פי חוות דעת רופא מוסמך המבקש מסוגל לעבודה מלאה ללא מאמץ פיזי.

3.      הוועדה מושא ההליך נתנה בהחלטתה משקל לעובדה כי המבקש הצהיר כי אינו מעוניין בהליך שיקום. הוועדה קבעה כי על יסוד מכלול החומר שבפניה המבקש מסוגל לעבודה בהיקף מלא בעבודות שאינן כרוכות במאמץ פיזי וכיפופים, ומסוגל לעבוד בעבודות בישיבה, מיון, אריזה, עבודות משרד פשוטות וקופאי חניון. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, אשר הסתמכה בין השאר על דו"ח עובדת השיקום, וכן כי יש ליתן משקל לשאלה אם המבקש מעוניין היה בהליך שיקום.

4.      בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי הוועדה לא בחנה את עניינו של המבקש, אלא האצילה את שיקול דעתה לעובדת השיקום, אשר לא הביאה בחשבון את כלל נסיבותיו האישיות של המבקש. בהקשר זה טען כי היה על הוועדה להתחשב במצבו החרדתי תגובתי של המבקש, אשר הוא הגורם לחוסר יכולתו של המבקש לעבור הליך שיקום. עוד טען, כי אין להביא בחשבון את המוטיבציה של המבקש לעבור הליך שיקום, ועל הוועדה להתמקד בשאלה מה כושרו של המבקש לעבוד ותו לא. כן טען, כי הוועדה לא נימקה מדוע בעבר נקבעה למערער דרגת אי כושר.

5.      לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות. זאת, אף מבלי להידרש לתשובת המשיב, בהתאם לתקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.

6.      כידוע, ערעור על החלטת הועדה לעררים הוא בשאלה משפטית בלבד, ובית הדין אינו מוסמך לקבוע דרגת אי כושר [דב"ע נו/27 - 01 יואב אלקסלסי - המוסד לביטוח לאומי; עבודה ארצי כרך כט(4) 112]. אכן, ועדה לעררים, להבדיל מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, אלא קובעת עובדות אשר לבית הדין כלים לבחינתן. אולם, בית  הדין ישתמש בסמכותו להתערב בהחלטתה רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות בחוק [דב"ע שמ/1318-01 יצחק עטיה -  המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו', 60]. טענות המבקש הן כנגד שיקול דעתה של הוועדה, שככלל בית הדין אינו מתערב בו ואינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה. הנמקת הועדה במקרה הנדון  סבירה, ואין מדובר ב"מקרה קיצוני הגובל באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק" המצדיק התערבות בית הדין בשיקול דעתה.

7.      בהתייחס לטענות המבקש:

7.1.   עיון בדו"ח הוועדה מעלה כי אין ממש בטענת המבקש כאילו הוועדה האצילה סמכותה לעובדת השיקום. מדו"ח הוועדה עולה כי הוועדה הייתה מודעת לליקויים הרפואיים של המבקש, עיינה באבחונים הרפואיים שנערכו למבקש, עיינה בדו"חות קודמים, ואף הסתמכה בהחלטתה על שיחתה עם המבקש.

7.2.   באשר לעניין המוטיבציה והליך שיקום: מדו"ח הוועדה עולה כי הוועדה סבורה כי המבקש מסוגל לעבוד, ואינה מקבלת את הטענה כי אינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הנפשי או הליקויים הרפואיים האחרים.  קביעה זו היא בשיקול דעתה של הוועדה, היא מעוגנת במסמכים בפניה, ואין מקום להתערבות בית הדין בקביעתה.  הטענה כי לא היה קשר בין הענקת אי כושר חלקי לבין הליך שיקום לא הוכחה. משאי כושר חלקי נקבע למבקש למטרת שיקום, והמבקש אינו מעוניין בשיקום, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה אשר קבעה כי בנסיבות אלה אין מקום לקבוע למבקש דרגת אי כושר, לנוכח יכולתו לבצע עבודות כמפורט בדו"ח הוועדה.

8.      סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' בתמוז התשס"ז, 19 ביוני 2007, בהעדר הצדדים.

לאה גליקסמן, שופטת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: