1. התובעים הגישו תביעתם כנגד הנתבעים בנוגע עם אירוע תאונת דרכים שהתרחשה ביום 22.11.89 במהלכה נפגע התובע מס' 1 (להלן: "התובע") באורח קשה. בשנת 1990 הוגש, לראשונה, כתב תביעה בנוגע עם פגיעתו של התובע בתאונה ומאוחר יותר, במהלך ניהול אותה תובענה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו התובע יהא זכאי להגיש תביעה נוספת, החל מהגיעו לגיל 21, זאת בנוגע עם נזקיו החל מאותו גיל. התביעה הראשונה, זו שהוגשה בשנת 1990, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע והתנהלה שם. לאחר מתן פסק הדין על ידי אותו בית משפט, הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון ואף במסגרת הערעור ניתן פסק דין.
2. אין חולק בין הצדדים כי על אף ההליכים במסגרת התובענה הראשונה, זכאי התובע להגיש את תביעתו הנוספת, זאת במסגרת ההסדר הדיוני. הטענה אותה מעלים הנתבעים, נוגעת בשאלת הסמכות המקומית: לשיטת הנתבעים, בית המשפט המוסמך לדון בתביעה, מבחינת סמכות מקומית, הנו בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מקום אירוע התאונה, או בתל אביב, מקום הימצאותם של משרדי הנתבעת 3, קרנית (אין חולק כי אין רלבנטיות לנתבעת 2, הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ אשר חדלה מלפעול).
טיעוני הצדדים
3. לטענת הנתבעים, אין כל זיקה בין התביעה והצדדים לה לבין ירושלים: ראשית, לנתבעת מס' 3 משרדים בתל אביב בלבד ואין לה מקום עסקים אחר. שנית, התאונה התרחשה בבאר שבע, הנתבע 1, עד לפטירתו, התגורר בבאר שבע, התובעים מתגוררים בבאר שבע, העדים הרלבנטיים, לרבות התובעים, אנשי המוסד לביטוח לאומי, רופאים אשר טיפלו בתובע, כולם מצויים ומתגוררים בבאר שבע. לפיכך, ניהול התובענה בירושלים יגרום לבזבוז זמן ולטרחה לכל אותם עדים וכן יגרום להוצאות מיותרות, דהיינו, כך נטען, הזיקות המוחשיות מוליכות לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ועוצמתן של זיקות אלה - מכרעת. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי אף אם התובעים מוחלים על זמנם ועל כספם, ומעדיפים להתדיין בירושלים, אין לגרור את הנתבעים, בעל כורחם, להוצאות מיותרות וסרבול הליכים.
4. אין חולק כי בהתאם להוראת תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לא מתקיימת כל חלופה מבין חמש החלופות הכלולות בה לצורך הקמת סמכות לבית המשפט המחוזי בירושלים (מקום מגורי או מקום עיסוקו של הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, מקום המסירה, מקום המעשה או המחדל). אלא, טענתם של התובעים, הערים לקושי הניצב בפניהם, הנה כי המגמה כיום היא שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית ואין זה ראוי, בדרך כלל, להעלות טענה זו כטענה טרומית (ר' רע"א 6920/94 לוי נ. פולג, פ"ד מ"ט (2) 731, ורע"א 188/02 מפעל הפיס נ. כהן, פ"ד נז (4) 473), ובפרט, משתיתים התובעים את טענתם על הנימוק דלהלן: הנתבעת מס' 3, קרנית, הוקמה מכח הוראת סעיף 10 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. הקרן הוגדרה בחוק הפיצויים כתאגיד סטטוטורי וכגוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 (2) לחוק מבקר המדינה, תשי"ח - 1958, כאמור בסעיף 11 לחוק הפיצויים, ובאופן שהציב מתווה לביקורת מבקר המדינה, בדומה לכל מפעל או מוסד של המדינה. עוד נטען, לעניין ניהול הקרן - כי הניהול מתקיים על ידי חברים הממונים על ידי שר האוצר, הקרן מורכבת ברובה מנציגי ממשלה, ואלה מעידים על מעמד הקרן כגוף סטטוטורי ממשלתי, ועל כן, מסקנת התובעים הנה, לאור מתווה רעיוני זה, כי הקרן, כגוף סטטוטורי, "יכולה להיתבע בכל מקום בארץ, כשם שמדינת ישראל יכולה להיתבע בכל מקום בארץ" (סעיף 24 לטיעוני התובעים). מעבר, ובנוסף לכך, נסמכים התובעים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א (ח') 756/05 ענקי נ. קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם באתר המשפטי "נבו"). באותו עניין, נדונה אותה השאלה כדוגמת השאלה שבענייננו: הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (במסגרת חוק הפיצויים) כנגד קרנית ובאה בקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב בנימוק שלקרנית משרדים אך ורק בתל אביב. לא הייתה מחלוקת שלא התקיימה עילת סמכות מקומית מאלה המפורטות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי (באותו הליך קרנית הייתה הנתבעת היחידה). בית המשפט (כב' השופט י' עמית), בעניין ענקי,סבר כי: "הטעם העיקרי בגינו אני סבור כי דין הבקשה להידחות, הוא מעמדה המיוחד של קרנית כגוף סטטוטורי, וככזה, יש להתייחס אליה כאל מדינה שניתן לתבוע אותה בכל בית משפט בארץ". בית המשפט הזכיר את הוראת סעיף 15 א' לחוק הפיצויים הקובע כי "לעניין תשלום מיסים, דין הקרן כדין המדינה", ממנו ניתן ללמוד ההיפך מדעתו, אך סבר, מבלי להידרש לשאלה האם מדובר בלקונה או בהסדר שלילי, כי המחוקק לא התיימר, במסגרת הוראת סעיף 15 א' "לקבוע מסמרות בשאלת הסמכות המקומית בתביעות כנגד קרנית", ועוד הוסיף כב' השופט עמית: "מעמדה המיוחד של קרנית, לצורך הסמכות המקומית, נגזר מחובותיה על פי חוק הפיצויים. קשה להלום כי פלוני שנפגע בתאונה באילת או בקרית שמונה ייאלץ להיגרר לבתי משפט באיזור תל אביב, במיוחד בהתחשב בתכלית הסוציאלית של החוק". בצרפו לדברים אלה את הרוח המתגבשת לעניין הסמכות המקומית, כמפורט לעיל, דחה בית המשפט את הבקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
5. ב"כ הנתבעים הפנה, בהקשר זה, לבש"א 4666/02 עזבון אזאוילוס ואח'נ. ד"ר איגור גורלר ואח', פ"ד נ"ו (6) 817. באותו עניין, הוגשה תובענה לבית המשפט השלום בבאר שבע אשר היה מוסמך לדון בתובענה לאור קיומו של סניף קופת חולים בבאר שבע והעובדה שאותה קופת חולים הייתה אחת הנתבעים. לאחר שבקשתם של הנתבעים בבית משפט השלום להעברת התובענה לבית המשפט בצפון נדחתה (המעשים והמחדלים באותו עניין התקיימו בנצרת ובעפולה), פנו הנתבעים בבקשה לבית המשפט העליון, במסגרת הוראת סעיף 78 לחוק בתי המשפט. כב' השופט אור נעתר לבקשה וקבע כי אף שקיימת סמכות מקומית לבית המשפט בבאר שבע, קיימים טעמים המצדיקים העברת הדיון למחוז הצפון, באומרו: "כבר נפסק בעבר כי בית משפט זה ייטה להורות על העברת הדיון, כאשר התביעה הוגשה בתחום סמכותו של בית המשפט אשר בידיו סמכות מבחינה פורמאלית, אך אין זיקה מוחשית אחרת כלשהי בין העניין לבין תחום סמכותו של בית המשפט... הלכה זו יפה גם למקרה שהזיקה הפורמאלית בו היא של קיום סניף של מי מהנתבעים באיזור השיפוט של בית המשפט... בנסיבות המקרה שלפנינו ברור הוא כי הזיקות של המקרה לאיזור הצפון הן בעוצמה מכרעת. המבקשים מתגוררים בנצרת עלית, כך גם המשיבה 2 שהגישה את התביעה, מושא הבקשה, חלק מהאירועים... התרחשו במרכז הרפואי העמק המצוי אף הוא בצפון. העדים והראיות לאירוע מצויים ברובם בצפון. אין בעובדה... לקופת חולים הכללית סניף בעיר באר שבע ולעובדה כי המשיבים מיוצגים על ידי משרד עורכי דין הממוקם בבאר שבע, כדי לשנות מהמסקנה שמאזן הנוחות נוטה במובהק להעברת הדיון". עוד טענו הנתבעים כי מדובר "בתביעת המשך" לתביעה הראשונה ואין מדובר בתביעה עצמאית, מה עוד שלחברת הביטוח הסנה התמנה מנהל מורשה לפי סעיף 68 (א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א - 1981, ואין היא קיימת עוד כיישות משפטית, והסמכות היא, לפיכך, הן בהתאם למקום מגורי הנהג הפוגע, הנתבע 1, או מקום המעשה, לבית המשפט בבאר שבע. לחלופין, כך נטען, הסמכות היא לבית המשפט בתל-אביב, מקום מושבם של משרדי קרנית.
6. נראה, אם כן, פרט לשאלת קיומה של סמכות מקומית הנקבעת על פי החלופות שבתקנה 3, כי גם מקום שקיימת בבית המשפט אליו הוגשה התובענה סמכות פורמאלית, ניתן לשקול את עוצמת הזיקה הממשית בבית משפט אחר, ומקום שעוצמה זו ברורה ובולטת, בכוחה, במקרים הראויים, להוביל את הדיון מבית משפט שלו סמכות מקומית למקום אחר. אולם, וכפי שנאמר בפרשת גורלר, סעיף 79 לחוק בתי המשפט מתמודד עם שאלת חוסר הסמכות, ואילו סעיף 78 לחוק בתי המשפט מתמודד עם שאלת נוחות הצדדים, והסמכות להורות על העברת הדיון במסגרת הוראת סעיף 78 לחוק, הנה לנשיא בית המשפט העליון.
7. על כן, יש לחזור לשאלה המקורית, והיא שאלת סמכותו של בית משפט זה, מקום שבו לא מתקיימת אחת החלופות שבתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומקום שנטען כי דין קרנית, הנתבעת, לצורך העניין, כדין המדינה, תוך הסתמכות על אשר נפסק בפרשת ענקי.
שאלה זו עלתה לאחרונה בבתי המשפט השונים, בעיקר בבתי משפט השלום, אולם טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. ברע"א 8869/06 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. עזבון המנוח סאמי זבידאת ואח' (לפני כב' השופטת ע' ארבל, החלטה מיום 14.3.07), הובאה לדיון שאלה זו: הוגשה תביעה בבית משפט השלום בטבריה כנגד קרנית וזו הגישה בקשה למחיקת התובענה מחמת העדר סמכות מקומית בטענה שמקום התאונה היה בגדה המערבית, מחוץ לשטח שיפוטו של בית משפט השלום בטבריה, ולאור כך שעסקיה היחידים של קרנית הנם בתל אביב. בית משפט השלום דחה את הטענה וקבע כי התאונה אירעה במחוז שיפוטו. בהחלטה בבקשת רשות הערעור שהגישה קרנית בבית המשפט המחוזי, נקבע כי אין מקום לקיים דיון בשאלת הסמכות המקומית תוך הדגשה כי מקום אירוע התאונה מצוי מחוץ לתחום מדינת ישראל. קרנית פנתה בבקשת רשות ערעור לפני ערכאת ערעור שניה, בטענה כי קיימת הצדקה ליתן רשות ערעור באותו מקרה שכן לאחרונה התעוררה במספר מקרים שאלה זו, של סמכות מקומית הנוגעת לקרנית, ובאחד המקרים אף החליט בית המשפט על התייצבות היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט העליון לא מצא בטיעוני קרנית משום בסיס למתן רשות ערעור, זאת בהסתמך על ההלכה שנפסקה ברע"א 103/83 חניון חיפה בע"מ נ. מצת אור (הדר חיפה בע"מ
) פ"ד לו (3) 123. בין היתר, אמר בית המשפט באותו עניין: "גם אם לאחרונה התעוררה סוגיית הסמכות המקומית בתיקים שונים הנוגעים למבקשת, עדיין ההכרעה בתיקים אלה נגזרת בעיקרה מנתוניו של כל תיק ותיק". יתכן שבדברים אחרונים אלה, ניתן למצוא את המפתח גם לענייננו, דהיינו, החלטה בהתאם לנתוני התובענה הספציפית.
8. בנוסף להחלטות בפרשות ענקי ועזבון זבידאת, אותרו שישה מקרים בבתי משפט השלום השונים בהם עלתה ונדונה שאלת הסמכות המקומית לאור עמדתה של קרנית, לפיה מקום שהנה נתבעת יחידה, בית המשפט המוסמך הנו בית המשפט בתל אביב, לאור מקום ניהול עסקיה: בת.א. 4186/07
(בש"א 5107/07) (בבית משפט השלום בירושלים, כב' ס' הנשיא, השופט מוסק), התקבלה, ביום 19.7.07, הטענה כי לאור מקום עסקיה של קרנית, בית המשפט המוסמך לדון באותה תובענה הוא בית משפט השלום בתל אביב. עמדה זו התקבלה גם בת.א. 37988/06 בבית משפט השלום בתל-אביב (החלטה מיום 14.5.07), בת.א. 45253/03(בש"א 1740003/06) בבית משפט השלום בתל-אביב (החלטה מיום 7.11.07), ובת"א 39437/05 (בש"א 179293/06) בבית משפט השלום בהרצליה (החלטה מיום 3.6.07). בת.א. 119727/05 (בש"א 4542/06) בבית משפט השלום בירושלים, נוכח הדיעות החלוקות שבאו לפני בית המשפט, תוך הסתמכות על אשר נסמך בפרשת ענקי,ביקש כב' ס' הנשיא, השופט ש' פיינברג, את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. לשיטת היועץ המשפטי, כפי שהובעה באותו עניין: "בהתאם למצב המשפטי החל כיום, קרנית הנה תאגיד על פי דין, אשר ניתן לתובעו ככל תאגיד אחר (ולא כדין המדינה) על פי כללי הסמכות המקומית הקבועים בדין בעניין זה". בית המשפט סבר באותו עניין כי הנימוק אשר הובא בפרשת ענקי בדבר ההיטלטלות ממקום מרוחק לתל אביב אכן נימוק הוא, אולם שיקול זה לא נמצא רלבנטי בעניין שנדון לפניו, שם המתדיין היה המוסד לביטוח לאומי. כמו כן ניתן משקל לעמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שזו הובעה כמפורט לעיל. כב' השופטת ע' כהן, גם לפניה התעוררה סוגיה זו, בת.א. 7759/04(בש"א 6321/04) (בבית משפט השלום בירושלים), דחתה את הטענה לפיה העובדה שקרנית היא גוף מבוקר, כמשמעותו בסעיף 9 (2) לחוק מבקר המדינה, תשי"ח - 1958, הופכת אותה לאורגן של המדינה באופן שחלים עליה כל הכללים החלים על המדינה. בנוסף, ניתן באותו עניין משקל לכך כי בחוק הפיצויים, מקום שהמחוקק קבע כי יש להתייחס לקרנית כאל המדינה, אמר זאת במפורש, ובאה הפניה להוראת סעיף 15 א' לחוק הפיצויים שהוזכר לעיל. עוד אוזכר באותה החלטה כי דין המדינה אינו מוחל, כמקשה אחת, על גופים סטטוטוריים אלא בתחומים ספציצפיים ומוגדרים, כגון: אחריות בנזיקין של רשות הדואר - הנה כדין המדינה, לפי סעיף 117 לחוק רשות הדואר, תשמ"ז - 1986, ופורטו דוגמאות אחרות, כמפורט בסעיף 10 להחלטה.
דומה, אם כן, כי הדיעה שקנתה לה אחיזה הנה כי דין קרנית אינו כדין המדינה ושעה שעולה שאלת הסמכות המקומית, יש להתייחס לגביה כאל כל נתבע רגיל.
9. השאלה אותה שאל בית המשפט בפרשת ענקי, האם על נתבע המתגורר בקרית שמונה או באילת, להיטלטל עד לתל אביב מקום שנתבעת קרנית בלבד, הנה שאלה הראויה להישאל, אולם זאת מקום שאכן, בפועל, מתקיימות נסיבות כאלה. בענייננו, בנוסף לעובדה שמקום האירוע היה בבאר שבע כמו גם מקום מגורי התובעים, ואף שהתובעים מוכנים לטרוח ולהגיע לירושלים, הרי הנוגעים בדבר, כגון אנשי המוסד לביטוח לאומי, רופאים ואנשי מקצוע אשר העניקו טיפול רפואי לתובע במהלך השנים שחלפו, צדדים הנוגעים למעשים הקשורים בתובע, כגון מתקיני ציוד וספקי שירותים שונים - כל אלה נטועים בבאר שבע. כנגד מקצתם, כגון ובעיקר כנגד המוסד לביטוח לאומי, קמות טענות כבר עתה (כמפורט בבקשה לתשלום תכוף). יש לזכור כי מצבו של התובע קשה ביותר, הוא אינו מתפקד, ויש להניח כי בחלוף השנים הוא בא בנקודות חיכוך עם גורמים שונים לצורך קבלת טיפול ורכישת ציוד, ואלה באו ממקום מגוריו. אמנם, המומחה פרופ' שאקו מתגורר בירושלים, אולם הוא מומחה שהתמנה בהליך הקודם, שהסתיים, ובמסגרת התובענה החדשה טרם נקבע דבר. למעשה, ובעיקר, אין, מבחינת שני הצדדים יחדיו, כל זיקה לירושלים ובאותה מידה, אם נקבל את גישת התובעים, בידם להגיש תביעתם בכל מקום שיחפצו בו. ניתן היה לשקול היענות בחיוב לטענתם של התובעים, במסגרת אימוץ הדיעה שנפסקה בעניין ענקי, מקום שבו הייתה נטענת טענת חוסר סמכות מצד הנתבעים בחוסר תום לב, בשל רצון הנתבעים להקשות, לגרום לסחבת, או להפחית מהמוטיבציה של התובעים. אולם, בענייננו, טענות הנתבעים מבוססות, פרט לאספקט המשפטי, על היגיון ונתונים אובייקטיביים. אכן, טענת הסמכות המקומית, איבדה מ'זוהרה', ובדרך כלל ראוי ורצוי להימנע מהעלאת טענה זו, גם אם יש יסוד מסויים להעלותה, בהיותה טענה שניתן לכנותה כ'חסרת חן', אולם אין פירוש הדבר שנושא זה אויין כליל וכי ניתן לבטל את שאלת הסמכות המקומית ולהתעלם ממנה לחלוטין. יצוין, כי גם בפרשת ענקי, תהה בית המשפט מדוע ועל מה הוגשה התביעה דווקא בבית המשפט בחיפה שעה שהזיקות, מטעם שני הצדדים, לא הובילו לאותו בית משפט כלל ועיקר. לצורך התשובה לשאלה האם לאמץ את הדיעה אשר נפסקה בפרשת ענקי, ניתן לעשות אנאלוגיה מהכללים שנקבעו לצורך החלטה במסגרת בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, שאז נשקלים שיקולים הקשורים בנוחות הצדדים והכף נוטה לעבר המקום אליו נוטה מאזן הנוחות במובהק. מאחר שהשאלה שלפני הנה מעשית, ואין מדובר בניצול לרעה של זכות העומדת לנתבעים, אלא עומדת שאלת האיזון שבין האינטרסים של הצדדים, הרי אנאלוגיה מהכללים אשר נקבעו לצורך העברת מקום דיון במסגרת סעיף 78 לחוק בתי המשפט, מוליכה למסקנה כי יש לשקול שיקולים ענייניים ומעשיים במסגרת דיון בשאלת הסמכות המקומית. על כן, איני סבור כי במסגרת החלטה זו יש מקום לאמץ את אשר נפסק בפרשת ענקי. יודגש, כי התובעים, במסגרת טיעוניהם הרחבים והמפורטים, לא הביאו כל הסבר ענייני לכך מדוע יש לנהל את התביעה דווקא בירושלים, מקום הנעדר סמכות מקומית (למעט מקום מגורי המומחה בהליך הקודם), וכמו כן אין להתעלם מכך שבהליך הקודם, בין אותם צדדים ובנוגע עם אותו אירוע, הגישו התובעים תביעתם לבית המשפט במחוזי בבאר שבע, כדבר המובן מאליו ומבלי שהרהרו אחריו.
על-כן, יש להניח את השאלה האם לאמץ את העמדה אותה נקט בית המשפט המחוזי בפרשת ענקי, למקרה המתאים והראוי לכך, ולא שעה שיישום עמדה זו מוביל לתוצאה מלאכותית, המגשימה רצון סתמי ושרירותי של תובע מבלי שיתקיימו כל נימוק ובסיס ממשיים לעמדתו.
10. לפיכך, ובהתאם להוראת תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובמסגרת הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולאור העובדה שבית המשפט המוסמך, מבחינה עניינית ומקומית, הנו בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לביתה הטבעי, בית המשפט המחוזי בבאר שבע.
ניתנה היום כ"ח באב, תשס"ז (12 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים ותעביר התיק בהתאם.
קלדנית: רחל אמויאל