א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
51171-05
02/02/2006
|
בפני השופט:
ניב ריבה
|
| - נגד - |
התובע:
1. שחר מרים
2. שחר אמנון
עו"ד יהודה שאוליאן
|
הנתבע:
1. ברעם מלכה
2. שאול מרים
עו"ד יצחק לאלו
|
| החלטה |
1. למשיבות 50% בזכויות בנכס שברחוב שבזי 46 בתל-אביב.
2. המבקשים הינם בני זוג המתגוררים, כדיירים מוגנים, בנכס נשוא המחלוקת.
3. בכתב התביעה נטען, כי המבקשים השתלטו על החצר הממוקמת בחזית המזרחית של הבניין, תפסו בה חזקה בלעדית ללא כל זכות ושלא כדין, מאחסנים בה חפצים שונים ומונעים השימוש בה מדיירים אחרים.
4. לטענת המשיבות, משמשת החצר את כל דיירי הבניין ושאר בעלי הזכויות בנכס, ומעולם לא ניתנה לאיש מדיירי הבניין, כולל המבקשים, כל זכות לשימוש בלעדי בחצר הנ"ל. המשיבות מסתמכות על חוזה השכירות מיום 13.1.1980 שנחתם בין המבקשים לבין אמן של המשיבות, וטוענות, כי מה שהושכר למבקשים היתה הדירה, בעוד שהחצר נשוא המחלוקת מעולם לא הושכרה להם ואף לא היוותה חלק מן "המושכר".
5. לפיכך, עותרות המשיבות לסילוק ידם של המבקשים מהחצר ולצו מניעה קבוע.
6. מנגד, טוענים המבקשים בכתב ההגנה, כי חוזה השכירות הנ"ל אינו מתייחס למושכר, אלא לדירה בקומה א' שהמבקשים התכוונו לרכוש בדיירות מוגנת. לטענתם הסכם זה בוטל בהסכמת הצדדים ואינו רלבנטי כלל לתביעה ולמושכר, המצוי בקומת הקרקע של הבניין ואשר כולל, לגרסתם, גם את החצר הצמודה לו. לשיטתם, הושכרה החצר כחלק בלתי נפרד מהמושכר, בהתאם להתחייבות עם אמן של המשיבות ולמוסכם בין הצדדים.
7. מכאן התביעה שלפניי.
טענות הצדדים
8. המבקשים עותרים לסילוק התביעה דנן על הסף, על-יסוד הנימוקים שלהלן:
א. המשיבות ואחרים תבעו (ת"א 1444/98) את המבקשים בגין השימוש במושכר. בפסק הדין שניתן ביום 29.12.1999 נקבע, כי חצר הנכס מהווה חלק מהמושכר בו מתגוררים המבקשים וכי המבקשים ימשיכו בשימוש בדירה ובחצר למטרות מגורים ולמטרה זו בלבד. הכרעה זו, לפיה, החצר מהווה חלק מהדירה שהושכרה למבקשים, מהווה מעשה בית דין לכל דבר ועניין.
ב. המשיבות אינן מהוות את רוב בעלי הזכויות בקרקע, עליה בנוי המושכר בעוד שעל פי סעיף 30(א) לחוק המקרקעין, התביעה המוגשת מחייבת הסכמת רוב הבעלים.
9. לטענת המשיבות, מחוזה השכירות עולה כי החצר אינה מהווה חלק מהמושכר וזו נתונה לשימוש כל דיירי ומחזיקי הבית, הצריכים לשאת בהוצאות ניקוי החצר באופן יחסי למספר החדרים בבנין. בתביעה הראשונה נטען, כי המבקשים הפרו התחייבותם להשתמש במושכר למטרת מגורים בלבד, בכך שהחלו להפעיל בחצר גן ילדים ללא הסכמת הבעלים, בעוד שהשאלה - האם המושכר כולל את החצר אם לאו - כלל לא נדונה שם. בנסיבות אלו, אין בהתבטאויות הנכללות בפסק הדין משום מעשה בית דין כלשהו.
10. המשיבות מוסיפות וטוענות, כי הגישו את תביעתן באופן אישי וגם בשם כל שאר בעלי הנכס, וכי תצרפנה הרשאה בכתב חתומה בידי כל בעלי הדין המיוצגים על-ידן.
דיון
11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי, כי יש מקום להורות על סילוק התביעה על הסף.
12. ראשית, דעתי היא, כי אין לפנינו מעשה בית דין.
13. התביעה הראשונה היתה לפינוי המבקשים מהמושכר, שעילתה הפרת תנאי בחוזה השכירות בדבר הגבלת השימוש במושכר למגורים בלבד.
14. לפי פסק דינו המנחה של בית המשפט העליון בע"א 246/66
קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, בעמ' 584:
"אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות."