בפני בקשת נתבע 2 (להלן:
"המבקש") לתיקון כתב הגנה, לעניין טענות הגנה חדשות, אשר נוצרו רק לאחר הגשת כתב ההגנה. כתב התביעה נשוא תביעה זו הוגש כנגד נתבעת 1 בגין רכישת דלקים מתחנות התדלוק המורשות של המשיבה ברחבי הארץ לצי כל הרכב אשר היו ברשות החברה למספר חודשים בשנת 2004, וכן כנגד המבקש בשל היותו ערב, כביכול, לתשלומים והתחייבויות של החברה כלפי המשיבה.
ביום 16.11.06 הגיש המבקש כתב ההגנה מפורט, כולל נימוקים לטענתו כי אין הוא חב כלפי התובעת בכל תשלום כספי כלשהו. לטענת המבקש, במסגרת הדיון בקדם המשפט שהתקיים ביום 4.2.07 החליט בית המשפט להתיר למבקש להגיש בקשה מתאימה מטעמו לגבי טענות מכוח היותו ערב כלפי המשיבה ובהתאם לחוק הערבות.
לטענת המבקש, בהתאם להחלטת בית המשפט הגיש המבקש את הבקשה דנן וזאת תחת הכותרת של בקשה לסילוק התובענה, במסגרת בקשה זו העלה המבקש טענות שונות בכל הנוגע להגנות העומדות לו על פי חוק הערבות ו/או על פי כל דין בשל ערבותו כלפי המשיבה.
ביום 12.7.07 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לסילוק התובענה מן הטעם שאין הבקשה מכילה נימוקים לסילוק על הסף. לטענת המבקש, לאור החלטת בית המשפט כי טענות שכאלה אין להעלותן במסגרת טענת סילוק, הוא מגיש את הבקשה דנן, כדי לאפשר לו לתקן את כתב הגנתו באופן ובדרך הקבועה בתקנות וכפי שיראה לנכון ולצודק לבית המשפט, כאשר מועד ההוכחות קבוע ליום 11.10.07, היינו למעלה מחודשיים ימים מים הגשתה של בקשה זו וקיימת שהות מספקת להגשת כתב ההגנה מתוקן לאחר קבלת הבקשה על ידי בית המשפט, בכדי לפגוע בקיומו של ההליך או לגרוע מזכויותיו של להליך.
טענות ההגנה החדשות אשר התגבשו רק לאחר הגשת כתב ההגנה המקורי הנן מהותית מהותיות אשר יורדות לשורשו של ההליך ומניעת העלאת טענות אלו על ידי המבקש יפגעו באורח אנוש בהגנתו ובזכויותיו המהותיות והדיוניות.
לטענת המבקש, במהלך חודש יוני 2004, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת פש"ר 976/04, בקשה לפירוק נתבעת 1. המשיבה הייתה מודעת להתקיימות הליכי פירוק כנגד החברה גם כידיעה ישירה ורגילה וגם על דרך ידיעה קונסטרוקטיבית.
ביום 14.4.06 ניתן צו פירוק כנגד החברה. רק ביום 7.8.06 לאחר מתן צו הפירוק ואף לאחר פרסומו הגישה המשיבה לבית המשפט את התובענה שבכותרת. לטענתו, הלכה היא שבקיומה של ידיעה קונסטרוקטיבית בדבר הליכי הפירוק ומתן צו הפירוק, לא יכול מאן דהו, לטעון להיעדר ידיעה. התנהלות המשיבה תמוהה, מקום בו עילת התביעה, כפי שטוענת המשיבה נטועה אי שם בחודש מרץ 2004 אך התביעה הוגשה רק לאחר מתן ופרסום צו הפירוק. זאת, למרות הוראות הדין הברורות הקבועות, בין היתר בפקודת החברות ובפקודת פשיטת הרגל והתקנות שהותקנו לפיהן, בדבר הליכי הגשת תביעות כנגד חברות שבפירוק, הגישה המשיבה את תביעתה בחוסר סמכות עניינית, שכן היה עליה להגיש את התביעה בפני מפרק החברה.
המשיבה לא הגישה כל תביעת חוב כנגד החברה בפני מפרק החברה כשהמועד האחרון להגשת תביעות חוב עמד על יום 2.2.07. משלא פעלה המשיבה כאמור ולא הגישה תביעתה בדרך ובמועד הקבועים על פי דין להגשתה של תביעת חוב אין המשיבה זכאית להגיש תביעה איזושהי שעילתה נולדה טרום מתן צו הפירוק. בהתאם להוראות הדין והפסיקה, בחלוף המועד להגשת תביעת חוב בהליך של פירוק חלה על התביעה התיישנות מהותית ואין כל דרך להגיש כל תביעה לאחר מועד זה. אשר בו נקבע באופן חד משמעי ברור וחד כי אי הגשת תביעת חוב ובמועדים הקבועים לשכם כך יוצרת התיישנות מהותית כלפי החוב והתביעה.
על פי הוראות סעיף 5 לחוק הערבות, התשכ"ז 1967, הערב מופטר מהתחייבותו מקום בו ויתר הנושה לחייב העיקרי מתשלום חובו. משבחרה המשיבה לא להגיש תביעת חוב כנגד החברה ובחרה במודע לוותר על תביעתה כנגד החברה אזי על פי הדין והפסיקה מופטר הערב מערבותו או מהתחייבותו כלפי הנושה (המשיבה בעניינו). לטענת המבקש, בא כוחו דאג ליידע, באופן אישי את בא כוח המשיבה ולהמציא לידיו על פי בקשתו את החומר הרלוונטי מתיק בית המשפט וכן שוחח עמו אודות הגשתה של התביעה במסגרת המתאימה. לטענתו, בא כוח המשיבה הבהיר כי אין בכוונת מרשתו לפעול ו/או להגיש תביעתה במסגרת הפירוק האמור. בנוסף, על פי הוראות סעיף 6 לחוק הערבות, הערב מופטר מהתחייבותו במידה והנושה גרם לאי מילוי החוב הנערב. לטענת המבקש, מחדלה של המשיבה והתנהגותה הרשלנית בכך שנמנעה מלהגיש תביעת חוב כנגד החברה בהתאם ועל פי הוראות דיני הפירוק גרמה לכך, בהכרח לאי מילוי החוב.
על פי הוראת סעיף 7 לחוק הערבות, כל טענה העומדת לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת לערב ובכלל זה, כמובן טענת התיישנות מהותית אשר עומדת לחברה מכוח הוראות דיני הפירוק, מקום בו התביעה התיישנה היות ולא הוגשה תביעת חוב במועדים הקבועים ומקום בו תביעת המשיבה כנגד החברה בהליך דידן לוקה בחוסר סמכות דיונית היות וניתן צו פירוק. בנוסף, גם על פי הוראות סעיף 2 לחוק הערבות הרי אין עילת תביעה כנגד המבקש מקום בו לאור האמור לעיל אין חוב בר תוקף שכן התביעה פקעה ועברה לה בין היתר לאור התנהלות המשיבה.
תיקון כתב ההגנה אינו פוגע בהליך המתנהל בפני בית המשפט ואשר נקבע להוכחות ליום 10.9.07 ואשר על כן כאשר יאושר תיקון כתב ההגנה לתאריך שיקבע בית המשפט כדי שלא יפגע בתאריכים אשר נקבעו להוכחות ואפילו בתוך ימי הפגרה.
לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות שכן היא "סיבוב שני" של בקשה קודמת שהוגשה ונדחתה על ידי בית המשפט, כל אשר נטען בבקשה למחיקה על הסף, נטען בשנית בבקשה זו.
לטענת המשיבה אין מקום להביא בפני בית המשפט בקשות אשר נדחו על ידו ולהגישן שנית "במסווה" של תיקון כתב הגנה ועל ידי כך להכניס טענות חדשות המהוות הרחבת חזית אסורה בסכסוך נשוא תיק זה.
מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 4.2.07, עולה טענה נוספת והיא "טענת התיישנות" שכן נקבע כי בקשה בעניין זה תוגש תוך 90 יום. וכי הבקשה שהוגשה על ידי המבקש בתוך הזמן הקצוב נדחתה על ידי בית המשפט ואילו הבקשה דנן הוגשה לאחר עבור 90 הימים שהוקצבו על ידי בית המשפט.
הבקשה לתיקון כתב הגנה הוגשה כאמור לאחר המועד שנקצב על ידי בית המשפט וללא שנתבקשה בקשה להארכתו של מועד. כן חלפו המועדים שנקבעו להגשת תצהירי עדות ראשית ואין מקום כיום להרחיב ולשנות את חזית הסכסוך בתיק. עוד לטענתה, היא (המשיבה) מעולם לא ויתרה או מחלה לחברה על שום חוב ו/או על אף חלק הימנו וזאת בדיוק מה שבכוונתה לעשות גם במקרה של הערב לחובות החברה, היינו, המבקש.
לטענת המשיבה, בבקשה שהוגשה על ידי המבקש עצמו הקובעות שהמבקש בתיק זה הוא ערב לחברה היא נתבעת 1 וגם מנהל בחברה רק מבליטה מחויבותו בתשלום החוב כולו מכוח ערבותו ואין בהגשת או אי הגשת תביעת חוב כנגד החברה כדי לפטרו מערבות לחובות החברה ולפטרו מתשלום החוב.
דיון
תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, (להלן: "
התקנות") קובעת כי: "
בכל שלב משלבי ההליכים רשאי בית-המשפט או הרשם להתיר לכל אחד מבעלי-הדין לשנות או לתקן את כתבי-טענותיהם בדרך ובתנאים הנראים צודקים וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין."
בית-משפט זה, בעקבות ההלכה האנגלית, ובמיוחד בהסתמכו על פסק-דינו של השופט
BOWEN בעניין, [
CROPPER V. SMITH; (1884), [4 ופסק-דינו של השופט BRAMWELL בעניין, [
TILDESLEY V. HARPER; (1878), 10 CH.D. 393, 396, 397, ]5 ) (השופט זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שלישית, ע' 246), נהג תמיד לפרש את תקנה 97, או את התקנה 125
ל
תקנות הפרוצדורה האזרחית מ-1938 שקדמה לה, בליברליות ונטה להרשות את התיקון אפילו בשלב מאוחר ביותר, כאשר התיקון היה דרוש וכשהדבר בא להבהיר את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
