1. בפני בקשת הנתבעות להורות על משיכת חוות דעתו של ד"ר יגאל מירובסקי, הוא המומחה שמונה על ידי בית המשפט, והוצאתה מתיק בית המשפט.
2. התובעת, ילידת 1975, נפגעה ביום 1/4/03 בתאונת דרכים אשר ארעה לה, כפי טענתה, בדרכה לעבודה, בה נפגעה - בגב, בכתף וביד ימין (להלן:
"התאונה").
3. עם כתב התביעה הגישה התובעת בקשה למינוי מומחים בתחומים האורטופדי, תעסוקתי ונוירולוגי והנתבעות התנגדו לבקשה בטענה כי על התובעת למצות זכויותיה וטענותיה במוסד לביטוח לאומי ( להלן - "
המל"ל").
4. אחר קבלת התגובה, הובאה הבקשה לעיונו של כבוד השופט י. שפסר, שהורה בהחלטתו מיום 6.2.06 על מינויו של ד"ר מירובסקי, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי.
5. המומחה בדק התובעת ונתן חוות דעתו ביום 21.1.07, בה העריך את נכות התובעת, כתוצאה מהתאונה, בשיעור של 5%, כשעוד קבע נכות זמנית בשיעור 100% בתקופה שבין 1.4.03 ל - 29.6.03 (בטעות צויין בחוות הדעת התאריך 29.6.02).
6. בין לבין הגישה התובעת הודעה על הפסקת ייצוג בא-כוחה ששוחרר מייצוגה.
7. והנה, כארבעה חודשים אחר שניתנה חוות הדעת, הגישו הנתבעות בקשה זו שבפניי , ובה הן טוענות כי התובעת הסתירה מבית המשפט, גם מפניהן, כי כבר ביום 11.7.03 (כשנתיים קודם הגשת התביעה - ט.ש.) - דנה ועדה רפואית של המל"ל בתלונותיה כתוצאה מהתאונה, ובתביעתה - וקבעה כי לא נותרה בה נכות כתוצאה מהתאונה.
הנתבעות טוענות כי התאונה היא תאונת עבודה, אך התובעת נמנעה במועד הראוי, תוך נקיטת מעשה רמייה, למסור את הדרוש מסירה, כי קודם הגשת התביעה הייתה בעניינה קביעה על פי דין של המל"ל, וזו הובררה להן רק אחר שנתקבלה חוות הדעת של המומחה ותיקה של התובעת במל"ל הגיע אליהן.
הנתבעות ביקשו להדגיש כי התנהגותה של התובעת מגיעה כדי התנהגות שלא בתום לב (בלשון המעטה), כי במחדליה, חסרי תום הלב, גרמה להן להוצאות מיותרות ולניהול הליך ארוך ומיותר - כשכל אותה עת יש בעניינה קביעה על פי דין מחייבת - הגם שברי שאין היא נוחה לה.
8. בתגובתה לבקשה, טוענת התובעת כי עקב אי הבנה שנפלה בינה לבין בא כוחה הקודם הנה לא צוין בכתב התביעה כי וועדה רפואית של המל"ל אכן קבעה כי לא נותרה בה נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה. עוד טוענת התובעת כי על הנתבעות היה להתנגד לבקשה למינוי מומחים ולציין כי נעשתה קביעה על פי דין - עוד בכתב הגנתם.
טענה נוספת בפי התובעת היא כי חוות דעתו של ד"ר מירובסקי ניתנה שלוש וחצי שנים אחר התאונה, והיא עדיפה על קביעת המל"ל שנעשתה 4 חודשים אחר התאונה, ובטרם התגבשה נכותה.
לחילופין, מבקשת התובעת, כי תינתן לה הזדמנות לפנות למל"ל בהליך של החמרת מצב - אם אעתר לבקשת הנתבעות.
9. אחר עיון ושיקול הבקשה והתגובה לה, ומתוך ההלכה הנותנת - אני מוצאת להיעתר לבקשה ולהורות על הוצאת חוות דעתו של ד"ר מירובסקי מתיק בית המשפט, מהטעם כי נכותה של התובעת נקבעה על פי דין, וזו הקביעה המחייבת, עפ"י הוראות סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:
"החוק").
10. במאמר מוסגר, ולמעשה לא מוסגר, אומר כי לטעמי חטאה התובעת לא רק בהתנהלותה קודם הגשת הבקשה, דהיינו בטענותיה שבכתב התביעה, בבקשתה למינוי מומחים, גם אחר מינויו של ד"ר מירובסקי, כשבכל שלב מהשלבים הללו, ועל אף טענות הנתבעות בתגובתן לבקשה למינוי מומחים - לא מצאה לנכון להעיר ולהאיר כי אכן נעשתה בעניינה קביעה על פי דין במל"ל, שם נקבע כי לא נותרה בה נכות כתוצאה מהתאונה, כשהיא ממתינה לחוות הדעת, תוך הסתרת נתון רלוונטי ובסיסי, שגילויו נדרש על פי הוראות החוק, כשבמחדליה גרמה הן להטעיית הנתבעות, הן להטעיית בית המשפט, תוך הכברת הוצאות שלא לצורך. ואם לא ראויה הייתה התנהלותה קודם - ודאי שאין ראויה גם תגובתה לבקשה, ובמיוחד טענותיה, שאין להן שום בסיס בחוק או בפסיקה, כי משניתנה כבר חוות הדעת הנה אין הנתבעות יכולות לדרוש הוצאתה מתיק בית המשפט, ועוד יותר הנה כך גבי הטענה כי עדיפה חוות דעת המומחה שנעשתה שלוש וחצי שנים אחר התאונה מקביעת המל"ל, שנעשתה ארבעה חודשים אחר התאונה, בטרם התגבשה נכותה של התובעת. לא מצאתי, אגב, כי בין לבין, גם בשנתיים שחלפו מאז נעשתה קביעת המל"ל ועד הגשת התביעה - כי התובעת נקטה הליך כלשהו במל"ל, אם לסברתה נעשתה קביעתו טרם גיבוש נכותה - וכך לא ננקט הליך של החמרת מצב, גם לא הוגש ערר על החלטת המל"ל, ואין לי אלא להביע תמיהה (בלשון צמצום) אודות התנהלות התובעת ובא כוחה, שאם לא לה - ודאי לו נהירות הוראות החוק והתקנות שהותקנו על פיו - שחוקקו עוד לפני כשלושים שנה.
ודאי אין ראויה טענת התובעת כי הנתבעות הן שהיו צריכות לעשות מלאכתה וחובתה ולטעון כי נעשתה קביעה על פי דין בכתב הגנתן עוד בהתנגדותן או בהתנגדותן לבקשה למינוי מומחים - ואין לי לומר אלא שנדמה כי הנייר אמור לסבול הכל.
11. אחר האמור לעיל כמעט אין עוד צורך לדון בבקשה לגופה, אך למעלה ממנו, ועל מנת להבהיר שוב את הברור, אם הוא צריך הבהרה נוספת, ייאמרו הדברים כלהלן:
12. סעיף 6ב' רישא לחוק קובע כי:
"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה...".