בשאלת האחריות
1. התובע עבד בשרות הנתבעת כטכנאי שירות מוצרים. תפקידו היה לאבחן תקלות במוצרים "לבנים" המשווקים על ידי הנתבעת ולתקנם. במסגרת תפקידו הוטל עליו בין היתר להעמיס כלי עבודה וחלקי מוצרים לתוך הרכב ולהובילם מבית הלקוח למשרדי החברה, ומשם להחזירם לבית הלקוח לאחר תיקונם.
2. בתקופה הרלוונטית לתביעה שימש התובע כמחליף לראש צוות הטכנאים של הנתבעת. לקראת סיום כל יום עבודה, ועל פי שיטת העבודה שהונהגה על ידי הנתבעת, היה ניגש למחסני הנתבעת ומקבל את כל ההזמנות של יום למחרת. בהתאם להזמנות הנ"ל, היה מוציא מהמחסן חלקי חילוף, מסדר אותם בארגזים לפי סדר עבודתו של כל טכנאי, ומעמיס אותם על רכבו. ביום למחרת, היה נפגש עם הטכנאים בנקודת איסוף מוסכמת, ומחלק את הארגזים לפי סידור העבודה של כל אחד מהם, כאשר משקל הארגזים נע בין 1 ק"ג עד ל- 40 ק"ג, על פי הנטען.
3. בסוף יום 25.1.96 שהיה יום חמישי בשבוע, העמיס התובע את חלקי החילוף והארגזים ממחסני הנתבעת לתוך רכבו לקראת חלוקתם לטכנאים ביום ראשון. ביום שישי, פרק בחצר ביתו את הארגזים הנ"ל לשם סידורם לקראת יום ראשון. בשעות הבוקר של יום ראשון 28.1.96, החל בסידור הציוד בחצר ביתו תוך שהוא מוביל את ארגזי החלקים, חלקי החילוף וכלי העבודה לרכב בכדי לסדרם בהתאם לסידור העבודה של אותו יום.
לאחר סידור מרבית הציוד, ובמהלך הרמת ארגז ששוקל קרוב ל-30 ק"ג, הרגיש לפתע כאב חד בגבו ופנה לטיפול רפואי בקופת חולים.
4. בגין תאונה זו הגיש התובע תביעה נזיקית כנגד הנתבעת שבה עתר לחייבה בתשלום פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה, וזאת לאחר שהתאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעה לו בגינה נכות צמיתה בשיעור של 15%.
5. הנתבעת טענה כי בנסיבות המקרה דנן, לא חלה עליה אחריות כלשהי כלפי התובע, ולחילופין, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי. על כן, פוצל הדיון לבחינת שאלת האחריות תחילה.
6.
דיון
אומר כבר עתה כי אמינה עלי עדותו של התובע לגבי נסיבות התרחשות התאונה. אמנם, הנתבעת הפנתה לסתירות שהיו בהודעות התובע למל"ל באשר למועד פריקת הארגזים מהרכב לעומת האמור בכתב תביעתו ובתצהירו ( ראה סעיף 2 לסיכומיה ), אולם לא ראיתי בסתירות הנ"ל סתירות מהותיות היורדות לשורש העניין, וזאת גם בשים לב שגרסתו של התובע ולפיה הוא פרק את הארגזים בחצר ביתו
ביום שישי, והחל בהעמסתם מחדש
ביום ראשון, לא נסתרה בחקירתו הנגדית.
יש לציין כי מטעם התובע העיד שכנו מר סוויד יוסף אשר ניגש לעזרתו של התובע ביום התאונה, וזאת לאחר שהבחין בו מתעלף ונופל ארצה. גם עדותו של עד זה לא הופרכה.
7. בנסיון לנתק כל קשר סיבתי בין פעולת הרמת הארגז לבין הנזק שנגרם לתובע, הפנתה הנתבעת להודעה על פגיעה בעבודה שהוגשה למל"ל ביום 6.3.97 ( נ/9 ) ושבה מסר התובע כי הכיריים היו תפוסות בצינור גומי. אולם, בהקשר זה מקובל עלי ההסבר שניתן על ידי התובע בחקירתו הנגדית ושבו מסר:
" לכיריים יש צינור גומי המתחבר לגז. בכיריים החלופיות שמגיעות קיים הצינור הזה. כשאני הרמתי את הארגז עם הכיריים, אז לא הבנתי מה קורה לי. באותו רגע כאילו איבדתי את ההכרה. באותו רגע ההשערה שלי, שהצינורות היו תפוסות. כאילו שהצינור היה תפוס במשהו. הרמתי את הכיריים והרגשתי כאב חד בגב וממש התעלפתי. לא הבנתי איך אני לא מצליח להרים את זה. הערכתי את זה כאילו שהצינור גומי היה תפוס. זה לא משקל שאי אפשר להרים." ( ראה עדותו בעמ' 15 ש' 25-30 לפרוטוקול ).
8. הנתבעת ניסתה גם לערער את גרסתו של התובע באשר למשקל הארגז, אולם, גם בעניין זה מקובלת עלי עדותו של התובע.
מהעדויות עלה כי הארגזים הנ"ל הכילו בתוכם חלקי חילוף שונים וכלי עבודה, ומשקלם הממוצע נע בין 15 ק"ג עד 25 ק"ג כדברי מר ברטל ( ראה עדותו בעמ' 22 ש' 15- 16 לפרוטוקול ). בסעיף 9 לתצהירו ( ת/1 ) הצהיר התובע כי במהלך הרמת כיריים ששוקלים קרוב ל- 30 ק"ג חש לפתע כאב חד בגבו. אכן הוכח כי המשקל המקסימלי של כיריים יכול להגיע עד ל-15 ק"ג, אולם הנני מקבלת את ההסבר שניתן בעדותו ושבו מסר:
" הכיריים החלופיות מונחות בתוך ארגזי כתר פלסטיק צהובים. הכיריים מונחות בפנים ויש עוד דברים בפנים. הארגז מיועד לטכנאי המספק באותו היום, במסגרת קריאות השירות שלו. בתוך הארגז היו חלקי חילוף לאותו טכנאי. מה שבולט מהארגז היה הכיריים. אני הרמתי את כל הארגז עם הכיריים. אני התייחסתי לכיריים, כי זה היה המוצר הגדול בתוך הארגז." ( ראה עדותו בעמ' 17 ש' 21-26 לפרוטוקול ).
9. אשר על כן הנני קובעת כי הוכחה גרסתו של התובע לגבי נסיבות התרחשות התאונה כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו ת/1, וכי גבו של התובע נתפס תוך כדי הרמת ארז ששקל 25 ק"ג
לכל הפחות.
10. נשאלת איפוא השאלה האם אחראית הנתבעת, בנסיבות המקרה, בנזיקין כלפי התובע?
אין מחלוקת כי על הנתבעת חלה חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. אולם לטענת הנתבעת, חובה זו לא קיימת שעה שהתאונה ארעה בחצר ביתו של התובע, ושעה שהתובע החליט, מסיבותיו האישיות, לפרוק את הארגזים ביום שישי ולהעמיסם מחדש ביום ראשון כמתואר לעיל.
לצערי, אינני מקבלת טענתה הנ"ל של הנתבעת. משהוכח כי שיטת העבודה שהונהגה על ידי הנתבעת, חייבה את התובע להוביל את הארגזים לביתו בכדי לחלקם למחרת בנקודת האיסוף, אז ניתן לראות בפעולת פריקת והעמסת הארגזים ברכב, בחצר ביתו של התובע, כהמשך העבודה שלו וכחלק אינטגרלי ממנה, ואין נפקא מינה אם התובע פרק את הארגזים ביום שישי בחצר ביתו לצורך עשיית שימוש ברכב ביום שבת כגרסת הנתבעת, או לצורך סידור הארגזים מחדש כגרסת התובע ו/או מכל סיבה אחרת, וזאת בשים לב שהרכב שימש את התובע כרכב צמוד המיועד גם לשימושו הפרטי, כך, שפריקת הרכב מהסחורה בסופי שבוע, היתה פעולה הנמצאת בגדר ציפייתה הסבירה של הנתבעת, והיא לא תישמע בטענה כי פעולה כזו חרגה משיטת העבודה הנהוגה אצלה ומנתקת את הקשר הסיבתי בינה לבין עבודתו של התובע.