1. לפני בקשה שהוגשה מטעם הנתבעות 2-3 (להלן: "
המבקשות") להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "
המל"ל") מיום 25.11.2002.
העובדות והמחלוקת
2. התובע (להלן: "
המשיב") נפגע בתאונת דרכים ביום 4.1.2001 בגינה הגיש תביעה לפצותו.
3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל. המשיב נבדק ביום 12.12.2001 על-ידי ועדה רפואיות מדרג ראשון מטעם המל"ל אשר המליצה על קביעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין קטיעת הגליל הסופי של באצבע IIביד ימין. וועדה נוספת שנתכנסה ביום 22.4.2002 אישרה את דרגת הנכות הצמיתה כאמור וקבעה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15.
4. ביום 25.11.2002 נתכנסה הועדה הרפואית לעררים והמליצה על קביעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין קטיעה במפרק הבין גלילי של אצבע II. וועדה נוספת שנתכנסה ביום 7.10.2003 אישרה את דרגת הנכות הצמיתה בשיעור של 10% כאמור וכן אישרה הפעלת תקנה 15.
הבאת ראיות לסתור
5. לטענת המבקשות, טעתה הוועדה הרפואית לעררים בכך שפסקה את נכותו של המשיב בלא שעמד בפניה מלוא המידע בגין מצבו הרפואי של המשיב עובר לתאונה, ובפרט מלוא המידע בגין פגיעות קודמות שנגרמו למשיב באצבע הפגועה נשוא התאונה ובאצבע נוספת. עוד טוענות המבקשות כי הוועדה טעתה בבחירת התקנה על בסיסה נקבעה הנכות הרפואית של המשיב, כי החלטת הוועדה לעררים אינה סבירה לאור הפערים המשמעותיים בין קביעות ועדות המל"ל השונות וכי טעתה הוועדה בכך שלא נימקה את החלטתה לשינוי קביעת הוועדה מדרג ראשון.
6. מפרטות המבקשות וטוענות כי ביום 13.8.1974 נחתך המשיב באצבע IIIביד ימין, כי ביום 14.3.1976 עבר המשיב ניתוח ריפוזיציה פתוחה של שבר באצבע III, כי ביום 14.5.1976 התלונן המשיב על כאבים ורדימות באצבעות יד ימין וכי ביום 28.12.1999 נחבל המשיב בידו הימנית ונגרמו לו חבלות עם פצעים קרועים באצבעות IIו- IIIביד זו.
7. ממשיכות המבקשות וטוענות כי בפני הוועדות של המל"ל לא עמד המידע בדבר הפגיעות המתוארות לעיל וכי בפרוטוקולי הוועדות כאמור, אין כל אזכור לפגיעותיו הקודמות של התמשיב באצבע IIביד ימין וכי רשימת המסמכים שצויינה בפרוטוקולים אינה כוללת תיעוד כלשהו מהתקופה שקדמה לתאונה.
8. לדעת המבקשות, אין ספק כי הפגיעה באצבע הסמוכה משפיעה על תפקוד כף היד ויתכן שאף משפיעה על תפקוד האצבע הפגועה עצמה. זאת ועוד, מגבלותיו הנוכחיות של המשיב מושפעות מהפגיעות הקודמות שאירעו לו באצבע הפגועה.
9. המבקשות גורסות כי וועדות המל"ל טעו בעניין בחירת התקנה שעל בסיסה נקבעה הנכות הרפואית, הואיל ובפרק הממצאים והנימוקים, קבעה הוועדה מיום 25.11.2002 כי "מרחק קצה האצבע ה-2 מכף היד כ- 3 ס"מ", ועוד קבעה הוועדה שממצא זה תואם את ההגדרה של "קישיון לא נוח". דא עקא, שקביעה זו אינה נכונה ואינו תואמת את הגדרת המונח כאמור בתקנה 44 לתקנות המל"ל.
10. המשיב מתנגד לבקשה.
המשיב חולק על הטענה ולפיה בפני וועדות המל"ל לא עמד תיעוד רפואי מלא מעברו. לטענתו, בפרוטוקול הוועדה מיום 12.12.2001 נרשם כי בפני הוועדה עמדו מסמך רפואי שסומן "ת.ר 1" ו- "נוספות", וכי הכוונה למסמכים רפואיים נוספים.
לעניין הפגיעה באצבע III, טוען המשיב כי וועדות המל"ל כן התייחסו לפגיעה באצבע זו בקובען כי הפגיעה באצבע זו אינה קשורה לתאונה הנוכחית. לעניין הפגיעות הקודמות באצבע II, טוען המשיב כי המבקשות הציגו שני מסמכים בודדים, האחד משנת 1999 והשני משנות ה- 70, וכי מסמכים אלו מתארים חתך שנגרם למשיב באצבעו ותלונה על רדימות באצבעותיו. לטענתו, אין כל המשך של מסמכים אלו וכי מדובר בפגיעות קלות ביותר. לעניין הטענה בדבר פער בין קביעות המל"ל, טוען המשיב כי מדובר בפער קטן של 5% וכי שיקול דעתם השונה של המומחים הרפואיים מטעם המל"ל אינו מהווה טעם להתערבות מצד בית המשפט. ממשיך וטוען המשיב כי אם בוועדה הראשונה נמצא כי קיים כיפוף של 20 מעלות באצבע הפגועה וכי קיימת צלקת עדינה עם רגישות קלה, הרי שבוועדת העררים שנתכנסה 11 חודשים מאוחר יותר, נמצא כי קיים כיפוף של 30 מעלות וכי חלה החמרה מרגישות בצלקת למצב של העדר תחושה. לאור האמור, קיימת, לטענת המשיב, הצדקה מלאה להגדלת אחוזי נכותו הרפואית.
לעניין בחירת התקנה, טוען המשיב כי טענה זו אינה מהווה טעם מיוחד בהבאת ראיות לסתור וכי למומחים הרפואיים, שיקול דעת בבחירת התקנה המתאימה לכל מקרה ומקרה. עוד טוען המשיב כי מומחים רפואיים שונים, בשתי וועדות רפואיות שונות, קבעו את הנכות הרפואית על סמך אותה תקנה וכי אין כל תקנה אחרת המתאימה לפגיעה של המשיב.
דיון
11. בית המשפט העליון כבר חזר ונתן דעתו בשאלה, מתי ראוי, כי בית המשפט יתיר להביא ראיות לסתור קביעה קודמת של דרגת נכות על פי דין. בפסקי הדין המנחים, אשר ניתנו בעניין בר"ע 634/85
עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד לט(4) 505 ובעניין בר"ע 721/85
סלע חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה
, פ"ד לט(4) 839, קבע בית המשפט העליון, כי היתר שכזה ינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, ובקווים כללים הצביע על שני סוגים של טעמים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר:
א. טעמים משפטיים, לדוגמא כשהליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית;
ב. טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים.
בין היתר נקבע, כי המקרים הצדיקים מתן היתר הם אלה, שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו/או אינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי
, תקדין עליון 94(3) 847).
כן נקבע, כי נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.
12. דינה של הבקשה להידחות.