בפניי בקשה לביטול פסק דין, אשר ניתן בהעדר הופעת המבקש ביום 26.10.05.
טענות המבקש
המבקש יטען, כי אמנם ידע על הדיון אך עקב מחלת בנו הנכה הסובל משיתוק מוחין, נבצר ממנו להופיע לדיון מכיוון שנאלץ להשגיח על בנו. המבקש ניסה להשיג את מזכירות בית המשפט דרך מרכז מידע, אך ללא צלחה. המבקש יטען, כי קיימות לו טענות הגנה טובות.
לעניין העדר התייצבות, המבקש הינו אב לילד בן 4 הסובל משיתוק מוחין. ביום 26.10.05 הרגיש בנו של המבקש בכי רע ולא התנהג באופן רגיל. מאחר והמבקש הינו עצמאי, נשאר עם בנו ואשת המבקש יצאה לעבודתה.
בסביבות השעה 13:00 עלה חומו של בנו של המבקש אשר לווה בקשיי נשימה, המבקש נאלץ לקחת את בנו בדחיפות למרפאת קופת חולים.
עקב המצב כאמור והלחץ בו נמצא המבקש, נשתכח ממנו הדיון המשפטי וכשנזכר, זה היה מאוחר מדיי.
סיכויי המבקש לזכות בתביעה: למבקש היתה מערכת יחסים עסקית עם המשיבה, המבקש אכן קיבל את הסחורה נשוא חשבוניות 13463,13420,12208, אך הסחורה הוחזרה למשיבה בגלל פגמים מהותיים באיכותה.
בכל הפעמים שסופקה הסחורה הפגומה, יצר המבקש קשר טלפוני עם נציגי המשיבה והאחרון שלח שליח שלקח את הסחורה חזרה. המשיבה או מי מטעמה, לא הנפיקה למבקש חשבונית זיכוי או ביטול חשבוניות בגין החזרת הסחורות כאמור.
רק כשנה לאחר הספקת הסחורה הפגומה והחזרתה, פנה נציג המשיבה בדרישה לתשלום סך של 2,600 ש"ח. המבקש רענן את זכרונו של נציג המשיבה, כי הסחורה הושבה לו בגין פגמים.
עד ליום מתן החלטה זו לא נתקבלה כל תגובה מצד המשיבה
דיון
הלכה היא, כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.
הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה ... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין כזה פגום הנהו ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".
(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282 ר' גם פסק דינו של כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א) 002411/02
בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מיכאלי (טרם פורסם).
ויפים לעניין זה גם דבריו של כב' הש' מצא בע"א 5000/92 -
יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), בעמ' 835-836 אשר קבע שם לאמור:
"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו....
שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה...".
וכן, דבריה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 8864/99 -
ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000 (3), בעמ' 2133 אשר קבעה שם לאמור:
"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.